התפנית בארגון 'שורות המגינים'

התפנית בארגונן של 'שורות המגינים' התחוללה כאשר הגיעו לקפריסין ב- 15 במארס 1947, מגורשי הספינה "שבתאי לוז'ינסקי". בין המגורשים נכללו ארץ-ישראלים רבים וביניהם גם קבוצה גדולה של אנשי פלמ"ח, בעיקר מפלוגה ז' של הגדוד הרביעי בפיקודו של אורי יפה. הם נלכדו בשעה שסייעו בהורדת המעפילים בחוף ניצנים, וגורשו יחד עם המעפילים לקפריסין. מרביתם הורשו לחזור ארצה כעבור ימים אחדים, וחמישה מהם נשארו על-פי בקשת צידון כמדריכי אימונים צבאיים של המעפילים בקפריסין. בשלב זה לא נתנו הפלמ"ח או מיפקדת ה'הגנה' כל סיוע אחר לארגון 'שורות המגינים'. והפעולה התנהלה על-פי היוזמות המקומיות של אנשי הפלמ"ח בקפריסין.
בפיקודו של צידון, אורגנו שני קורסים מקבילים למדריכים במחנות "הקיץ" ו"החורף", ובהם הוכשרו כמה עשרות מעפילים כמדריכי אימונים צבאיים. האימונים כללו תרגילי סדר, ספורט שימושי, קרב פנים-אל-פנים עם מקל, והקניית יסודות התנועה בשטח פתוח. להוציא אימוני נשק, שלא היה בנמצא במחנות, דמו האימונים לאלה שהיו מקובלים בארץ במסגרות הפלמ"ח והגדנ"ע.
באותה תקופה, ובנפרד מפעילות 'שורות המגינים', החלה בקפריסין התארגנותם של אנשי 'החוליה' - יחידת החבלה הימית של הפלי"ם, למטרת ביצוע שורת חבלות נגד אוניות הגירוש. עם צאתו של צידון מקפריסין בסוף חודש מאי 1947, התנהלה פעילות 'שורות המגינים' בהדרכתם של הפלמ"חאים הבודדים שעדיין נותרו באי וציפו בקוצר-רוח לחזרתם ארצה. באותה עת, החלה בארץ התארגנותה של משלחת הפלמ"ח הראשונה לקפריסין, שתביא למיסוד הפעילות של 'שורות המגינים'.