קשיי תפקידי החבלה והצורך בחדשנות תמידית

אחד התפקידים הקשים במבצעי הפלמ"ח, פיסית ונפשית כאחת, היה של הלוחמים שנשאו על גבם את חומרי הנפץ בתנועה לעבר היעד. בגלל טיבו הפרימיטיבי של חומר הנפץ הייתה עלולה כל מעידה או תקלה אקראית, בזמן ההליכה או המנוחה, לגרום לפגיעה קטלנית בכוח התוקף. גם חימושם של המטענים בשעת הימצאות הכוח ביעד עצמו הייתה כרוכה בסיכון רב למשתתפי הפעולה ותבעה מקצועיות גבוהה מצד החבלנים. תקלה כזאת ארעה במהלך תקיפת הגשר ליד הכפר א-זיב במסגרת מבצע "ליל הגשרים" , ביוני 1946: חלק ניכר מכוח הפלמ"ח נפגע כתוצאה מפגיעת כדור אויב במטען שנשא על גבו אחד הלוחמים, בעת שהכוח עסק בהנחת המטענים.
המיומנות שנרכשה בפלמ"ח בתחום החבלה הניבה תוצאות בולטות בתקופת 'תנועת המרי העברי'. מטעני נפץ היוו כלי-נשק עיקרי ב"ליל הרכבות", "ליל הגשרים", בפשיטות על מתקני הרדאר, בפגיעה באוניות הגירוש של המעפילים ובפעולות אחרות. בהתאם לתפיסה העקרונית של ה'הגנה' - להימנע מפגיעה מיותרת בחיי בני-אדם - נעשו במטה הפלמ"ח מאמצים ניכרים לצמצם ככל האפשר את מספר הנפגעים בנפש כתוצאה משימוש בחומר נפץ.
ערב מלחמת העצמאות, בנובמבר 1947, נערך בקיבוץ אשדות-יעקב קורס חבלה בפיקודו של חיים זינגר (רון), קצין החבלה של הפלמ"ח. המדריך הראשי בקורס היה מרדכי שרוני, ששירת במלחמת העולם השניה בצבא הבריטי והיקנה למשתתפים את שיטות החבלה החדישות שהיו נהוגות בו. בקורס נטלו חלק שישים חניכים, מרביתם מקרב אנשי המילואים של הפלמ"ח. רבים מבוגרי הקורס נפלו במלחמה בעת שחתרו למלא את משימתם. בהיעדר תותחים וכלי נשק כבד המפצחים ביצורים, חדרו החבלנים אל תוך מיתחמי האויב כדי להניח בהם מטעני נפץ. הנותרים בחיים נמנו, יחד עם אחרים, על הגרעין המייסד של בית-הספר לחבלה ויחידות החבלה בצה"ל.