חידוש הויכוח אודות תרגולת הקרב
בשלהי שנת 1947, ערב פרוץ מלחמת העצמאות, שב והתלקח הוויכוח אודות 'תרגולת הקרב'.
בשלהי שנת 1947, ערב פרוץ מלחמת העצמאות, שב והתלקח הוויכוח אודות 'תרגולת הקרב'. למעשה ייצג הוויכוח את העמדות המנוגדות בפולמוס שהתנהל ב'הגנה' בין הדוגלים בלוחמה סדירה לבין מצדדי הלוחמה הזעירה. מה שנראה כמחלוקת טכנית-מקצועית, היה למעשה וויכוח עקרוני על אופיו של הצבא העומד לקום ועל מקומם של ערכי יסוד כמשטר ומשמעת, היררכיה, מקצועיות ויוזמה, בתוכו.
המחלוקת על שיטת 'תירגול הקרב' התמקדה בשני סעיפים: האחד - התנהגות אוטומטיות או התנהגות שקולה; השני - טקטיקה של קרב חזיתי או של קרב הפתעה, שמטרתו לפגוע מבלי להיכנס לעימות חזיתי.
'תרגולת הקרב' נועדה להכשיר את החייל לפעולה אוטומטית בקרב היתקלות חזיתי, כאשר נורית לעברו אש. הפעולה האוטומטית באה לחסוך שיקול דעת של הלוחם ושל המפקד ולאפשר לכוח להתארגן במהירות להשבת אש ולעבור להסתערות על האויב. מחייבי השיטה, בעיקר מקרב יוצאי הצבא הבריטי, טענו כי ברגע שמתחיל ירי, אין זמן להפעלת היגיון ומחשבה, והדגישו את ערכו של קרב ההיתקלות החזיתי המקובל בקרבות בין צבאות סדירים.
מפקדי הפלמ"ח פסלו את השיטה שכללה שינון הוראות והתנהגות אוטומטית במצבי קרב מסויימים, והעדיפו את קרב ההפתעה מן המארב או בדרך של פשיטה על-פני קרב ההיתקלות. מפקדי הפלמ"ח העדיפו לחזק את ביטחונם ומיומנותם של הלוחמים באמצעות קשר ישיר והדוק בין המפקד לפקודיו בשעת האימון ובעת הקרב. לדעתם, סתרה המתכונת של 'תרגולת הקרב' את עקרונות היוזמה האישית וגילוי התושייה, שנחשבו ב'חטיבה' כחיוניים בחינוך הלוחמים ובפעילותם המבצעית. 'תרגולת הקרב' לא נכללה במתכונת האימונים ובמבצעים של הפלמ"ח.
בוויכוח בשלהי שנת 1947 התקבלה עמדתם של מפקדי הפלמ"ח בסוגיה. אולם בחודשים הראשונים של 1948, כשהחלו להיקלט בחטיבה לוחמים שלא על בסיס התנדבותי והיה הכרח להכשירם במהירות גם לקרבות יום חזיתיים במלחמת העצמאות, נאלצו גם מפקדי הפלמ"ח לאמץ את 'תרגולת הקרב' כאחד האמצעים להכשרת אלפי המתגייסים החדשים.
המחלוקת על שיטת 'תירגול הקרב' התמקדה בשני סעיפים: האחד - התנהגות אוטומטיות או התנהגות שקולה; השני - טקטיקה של קרב חזיתי או של קרב הפתעה, שמטרתו לפגוע מבלי להיכנס לעימות חזיתי.
'תרגולת הקרב' נועדה להכשיר את החייל לפעולה אוטומטית בקרב היתקלות חזיתי, כאשר נורית לעברו אש. הפעולה האוטומטית באה לחסוך שיקול דעת של הלוחם ושל המפקד ולאפשר לכוח להתארגן במהירות להשבת אש ולעבור להסתערות על האויב. מחייבי השיטה, בעיקר מקרב יוצאי הצבא הבריטי, טענו כי ברגע שמתחיל ירי, אין זמן להפעלת היגיון ומחשבה, והדגישו את ערכו של קרב ההיתקלות החזיתי המקובל בקרבות בין צבאות סדירים.
מפקדי הפלמ"ח פסלו את השיטה שכללה שינון הוראות והתנהגות אוטומטית במצבי קרב מסויימים, והעדיפו את קרב ההפתעה מן המארב או בדרך של פשיטה על-פני קרב ההיתקלות. מפקדי הפלמ"ח העדיפו לחזק את ביטחונם ומיומנותם של הלוחמים באמצעות קשר ישיר והדוק בין המפקד לפקודיו בשעת האימון ובעת הקרב. לדעתם, סתרה המתכונת של 'תרגולת הקרב' את עקרונות היוזמה האישית וגילוי התושייה, שנחשבו ב'חטיבה' כחיוניים בחינוך הלוחמים ובפעילותם המבצעית. 'תרגולת הקרב' לא נכללה במתכונת האימונים ובמבצעים של הפלמ"ח.
בוויכוח בשלהי שנת 1947 התקבלה עמדתם של מפקדי הפלמ"ח בסוגיה. אולם בחודשים הראשונים של 1948, כשהחלו להיקלט בחטיבה לוחמים שלא על בסיס התנדבותי והיה הכרח להכשירם במהירות גם לקרבות יום חזיתיים במלחמת העצמאות, נאלצו גם מפקדי הפלמ"ח לאמץ את 'תרגולת הקרב' כאחד האמצעים להכשרת אלפי המתגייסים החדשים.