מתנדבי חוץ לארץ – מח"ל
מח"ל (ראשי תיבות: מתנדבי חוץ לארץ), הכינוי הרשמי שניתן למתנדבים מארצות העולם, רובם יהודים, שהגיעו לארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות על מנת לעזור לארגון ההגנה ולאחר מכן לצה"ל המתגבש בקרבות המלחמה.
מדינת ישראל שבדרך החלה להיערך למלחמה כוללת כנגד מדינות ערב השכנות החל מאמצע 1947. לשם כך היה עליה לבצע מעבר לא פשוט מלוחמת מחתרת לצבא סדיר. תהליך זה היה הכרחי על מנת להתמודד עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שאיימו לפלוש לארץ עם עזיבת הצבא הבריטי. ליישוב, בבואו לערוך מעבר זה, חסר כוח אדם מיומן בתחומים מבצעיים וטכנולוגיים מסוימים שחייבו מסורת רבת שנים של מערכת ביטחונית בסדר גודל לאומי, כגון, טייסי קרב, מנהלים לוגיסטיים, טכנאי טנקים ומטוסים, ואף מפקדי גייסות בעלי ניסיון בהפעלת כוחות גדולים. בארגונים המחתרתיים כגון הפלמ"ח היו אמנם מפקדים רבי מעללים אבל מעטים שפיקדו אי פעם על כוח העולה בגודלו על פלוגה. רוב הישראלים בעלי ניסיון כזה היו יחידי סגולה ששירתו בעבר כקצינים ארצישראלים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. החלת גיוס החובה, בעת מלחמת העולם השנייה, על מאות אלפים מהיהודי התפוצות, וניסיון צבאי וקרבי שרכשו במהלכה, הביאו למצב שבו הידע והניסיון של יהודי התפוצות עלה לעתים קרובות על זה של יהודי הארץ. הם היו כתובת טבעית להשלמת החסר.
אנשי המח"ל, יותר מ - 3,000 במספר, היו ברובם הגדול יהודים מארצות המערב (בעוד יהודי מזרח אירופה וארצות האסלאם לא נחשבו כמח"ל). כ- 900 מהם היו יוצאי ארצות הברית, כ - 250 - 300 מקנדה, צרפת, האיים הבריטיים ואמריקה הלטינית (כ"א). יותר ממאה היו יוצאי סקנדינביה ועוד עשרות מארצות אחרות כמו בלגיה, הולנד ועוד. תרומה נכבדה למח"ל נתנה דרום אפריקה, ששלחה כ - 650 - 700 מתנדבים (מספרי המתנדבים שגויסו בכל אחת מארצות המוצא גדולים יותר, לעתים בשיעור ניכר, אלא שלא כולם היו מתנדבי מח"ל על פי ההגדרה שבהמשך, לא כולם הגיעו לארץ, ולא כולם שירתו בצבא). הם באו בחלקם מקרב חיילי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהצטמצמו לאחר הניצחון ושיחררו רבים. בצד אלו התנדבו גם רבים חסרי ניסיון צבאי. חלקם היו חברי תנועות ציוניות, וחלקם יהודים מן השורה שלבם נטה לעבר מאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. מספרם של הלא יהודים מוערך בכ- 150 - 200, כמעט כולם היו בעלי מקצוע בחיל האוויר, שהיו למעשה שכירים.
הרעיון להיעזר ביהודי התפוצות כעורף צבאי עבור יהודי ארץ ישראל עלה כבר בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1936 - 1939. בייחוד קסמה ליישוב העברי יכולתם של יהודי ארצות המערב לרכוש כישורים צבאיים ללא פיקוחו המעיק של שלטון המנדט הבריטי. באופן ספציפי יותר החליטה הסוכנות היהודית, שבועות מספר לפני החלטת החלוקה, לגייס את יהודי התפוצות לקראת המאבק הצבאי הממשמש ובא, ואז גם החלה הסוכנות היהודית בעבודת מטה בנידון. על דרכי יישום ההחלטה הוחלט בישיבה נוספת בסוף ינואר 1948, ומיני אז ואילך החלו שליחי הגיוס בחו"ל לקבל הנחיות בהתאם. שליחי היישוב בחו"ל התחילו ביוזמתם-הם בגיוס מיד לאחר פרוץ הקרבות, עוד לפני קבלת הוראות מהארץ, ועבודתם נסתייעה בהתלהבות שאחזה בקהילות היהודיות עקב החלטת החלוקה.
הגיוס כוון כך שרוב המתנדבים יגיעו, כפי שאכן ארע, לאחר תום המנדט הבריטי ב - 15 במאי 1948.
היישוב היהודי החזיק מערך שליחים בחו"ל עוד קודם המלחמה, הן כדי לנתב את הבריחה, הן לצורך מפעל ההעפלה, הן לצורכי רכש והן לצורכי גיוס כספים והסברה. מערך זה תוגבר באמצעות בני היישוב ששהו בחו"ל, וכן באמצעות שליחים מעטים נוספים. אלה פנו בקריאה חשאית לנוער היהודי המקומי, בייחוד לוותיקי מלחמת העולם השנייה, באמצעות המוסדות הציוניים באותן ארצות. מרכז הגיוס נקבע בפריז, ורוב המתנדבים הופנו אליה מארצות מוצאם, בדרך כלל בקבוצות קטנות. מפריז הם נשלחו למחנות בדרום צרפת שבהם שהו יהודים הממתינים לתורם לעלייה, רובם ניצולי השואה, תחת פיקוח מדריכים מהארץ. המתנדבים, שצורפו למערך ההדרכה הענף שהתקיים באותם מחנות, ניצלו את שהותם לצורך אימונים פרה-צבאיים, ששמשו כ"רענון" עבור וותיקי המלחמה שביניהם. מערך קטן יותר התקיים באיטליה.
המתנדבים, שקיבלו עדיפות בתור לאוניות, הצטופפו בהן יחד עם ניצולי השואה, עד הגיעם לנמל בארץ. עם הגיעם חויילו ונשלחו ליחידות השונות.
לשירות האוויר ואחר כך לחיל האוויר היה מערך גיוס עצמאי כמעט, שעבודתו נסתייעה בהימצאם של אלפים רבים של טייסים משוחררי מלחמת העולם השנייה בארצות בהן פעלו המגייסים. רוב מגויסיו נשלחו לארץ בטיסות מסחריות, וכך "נחסכו" מהם השהות במחנות וההפלגה המייגעת. רבים ממגויסי חיל האוויר חתמו על חוזי עבודה תמורת שכר. לעתים נהנו מסידורים דומים מומחים בחילות אחרים.
כמעט כל המתנדבים הגיעו לארץ בקיץ 1948, והשתתפו במלחמה בשלביה האחרונים. הנוכחות הגדולה ביותר של אנשי מח"ל הייתה בחיל האוויר, עד כדי כך שאנגלית האפילה על העברית כשפה הרשמית בחיל. עם קום המדינה, היה רק קומץ טייסים ישראליים שהוכשר בקורסי טייס אזרחיים, ורק לבודדים היה ניסיון במטוסי קרב (משירותם בחיל האוויר הבריטי, לרוב) או במטוסים רב-מנועיים. כוחות האוויר של היישוב מנו רק מטוסים אזרחיים, רובם קלים. במלחמת העצמאות התעצם הכוח, נרכשו לראשונה מטוסי קרב, וטייסי מח"ל סייעו בבניית טייסת הקרב הראשונה, ואיישו כמעט את כל מטוסיה. כך למשל, לזכות טייסי מח"ל נזקפו כמעט כל מטוסי האויב שהופלו. כן חסר היישוב טייסי תובלה, בייחוד במטוסים רב מנועיים. גם כאן מלאו צוותי אוויר ממח"ל את רוב התפקידים. טייסי התובלה של המח"ל ביצעו טיסות הובלה של נשק רב שנרכש בחו"ל, פעלו ב"מבצע אבק" להטסת אלפי טונות אספקה לנגב הנצור, קיימו את הקשר עם סדום המנותקת, ובסופו של דבר השתתפו בהנחת היסודות לחברת אל על. הוא הדין במטוסי ההפצצה, שאוישו כמעט בלעדית בידי מח"ל. כך היוו אנשי מח"ל את רוב צוותי האוויר בחיל האוויר, וישראלים איישו בעיקר את המטוסים הקלים, או שמילאו תפקידים בלתי מקצועיים יחסית, כמו מטילנים. כן הייתה נציגות נכבדה למח"ל במערך הטכני של החייל.
רבים ממפקדי הבסיסים והטייסות בחיל האוויר היו אף הם אנשי מח"ל, וכן חלקם היה רב בתפקידי המטה ובתפקידים מקצועיים כמו מכ"ם, צילום אווירי, מטאורולוגיה ועוד.
נוכחות בולטת אחרת הייתה למח"ל בשירות הימי (לימים חיל הים). החיל חסר ידע וניסיון ימיים – קרביים, כאשר גם יוצאי הצי הבריטי בקרב היישוב שרתו בדרך-כלל בדרגים הנמוכים והעורפיים ואנשי הפלי"ם לא התנסו בהפעלת ספינות מלחמה. וכך, במשך כל המלחמה שרר ספק לגבי יכולתן הטכנית של הספינות לפעול והיה צריך להישען על מומחים מבחוץ לשם עצם היכולת להשיטן. אם כי אפילו הבכירים שבמתנדבי המח"ל היו בעלי תפקידי פיקוד נמוכים בציי ארץ-מוצאם, בכל זאת, הידע המקצועי שלהם היה גדול משל בני היישוב. למרות שהזיווג בין יוצאי הפלי"ם ליוצאי חילות הים המערביים לא עלה יפה, בכל זאת, תרמו אנשי המח"ל לחיל-הים בכך שבעצם נוכחותם סייעו להשתחררות ממורשת "המוסד לעלייה ב'" והפלי"ם שלא התאימה לצי סדיר. בפרט, הם דחפו לביטול שיטת "הפיקוד הכפול", שנהגה בספינות המעפילים, ובה הופרדו תפקידי רב-החובל - שאחראי היה לתפעול המקצועי - ומפקד הספינה.
מפקד חיל הים בפועל (בתפקיד ראש המטה מסתיו 1948) היה מתנדב מח"ל פול שולמן (Shulman). שני אנשי מח"ל אחרים שרתו כמפקדי ספינות, ועוד איש מח"ל אחר כמפקד ספינת משמר. אנשי מח"ל הופקדו על תחומים מקצועיים חשובים של החיל: תותחנות, מכ"ם, הנדסה, המספנה, הדרכה, קשר ועוד.
תרומה חשובה הייתה למח"ל בחיל הרפואה, כאשר עשרות רבות של רופאים הגיעו לארץ, ולצדם בעלי מקצועות רפואיים אחרים. חלק מאלה הגיעו לתפקידים בכירים במערך הרפואה.
בחילות השדה בלט חלקו של המח"ל בחטיבה שבע, שמפקדה היה מתנדב מח"ל מקנדה בן דונקלמן (Dunkelman), המתנדבים התרכזו בעיקר בגדוד 72 (חי"ר). מקיץ 1948 הופנו לאותה חטיבה במכוון מתנדבים, בעיקר דוברי אנגלית. החטיבה, ובה כ - 300 אנשי מח"ל, השתתפה בקרבות בצפון הארץ, שגולת הכותרת שלהם הייתה מבצע "חירם". נציגות נכבדה הייתה למח"ל גם בגדוד 79 הממוכן, אשר מפקדו לזמן קצר היה ג'ו וויינר (Weiner), מתנדב מח"ל קנדי. זמן מה השתייך לחטיבה גדוד 75 שבו רוכזו מאות דוברי צרפתית, חלקם אנשי מח"ל. בסופו של דבר סופחה פלוגה מהגדוד לחטיבת הנגב, שם כונתה "הקומנדו הצרפתי" (Le Commando Francaise), שהשתתפה בקרבות בנגב בסוף 1948. ריכוזים, בני כמה עשרות אנשי מח"ל כל אחד, היו בחטיבה תשע (מאמריקה הלטינית), בחטיבה שמונה, הן בגדוד 82, בו איישו פלוגת טנקים (למעשה מחלקה) והן בגדוד 89, בחטיבת הנגב, וכן איישו אנשי מח"ל דוברי אנגלית סוללת נ"ט בגדוד תותחנים 421. בשלבים מוקדמים של המלחמה, עד קיץ 1948, היו ריכוזים דומים גם בחטיבת אלכסנדרוני וכן בגדודים 51 ו - 52 של גבעתי. בניגוד לתקוות, לא הגיעו כמעט לארץ בעלי תפקידים גבוהים בחילות השדה, ומבחינה מקצועית, תרומת המח"ל בהם הייתה מוגבלת.
שילוב אנשי המח"ל בהווי הארץ ישראלי לא התנהל תמיד על מי מנוחות. לעתים נתגלעו מתחים מחמת התנאים העדיפים שנדרשו וניתנו לזרים על פני הישראלים, וגם ממחויבותם הפחותה של חלק מהמתנדבים ההרפתקנים למפעל הציוני ולמסגרת צבאית סדירה וממושמעת. המקרה הבולט בהקשר זה אירע בסוף 1948: פירוק להק התובלה עקב איום בשביתה של חלק מאנשיו, והקמה טייסת 106 במקומו.
לאחר סיום המלחמה עזבו רוב אנשי המח"ל את הארץ. מיעוטם נשארו וקשרו את גורלם במדינה. לקראת סיום הקרבות, ב- 29.12.1948, קרוב לוודאי בשל הצורך לארגן את החזרת המתנדבים, הוחלט על הגדרת מח"ל בצבא (זו שונתה מעט בתחילת 1949), כדלקמן:
· כל יוצאי הארצות הרשומות אשר גרו בארץ מוצאם לפחות חמש שנים לפני התנדבותם לצה"ל: מארצות הברית, קנדה, אנגליה [הכוונה לאיים הבריטיים], דרום אפריקה [כולל קניה ורודזיה] וארצות אמריקה הלטינית אשר הגיעו עד ה 1.1.1949. מצרפת, הולנד, בלגיה, שווייץ והמדינות הסקנדינביות אשר הגיעו עד ליום 1.9.1948.
· יוצאי ארצות אחרות אשר הוזמנו לשרת בצה"ל לשעת חרום (סעיף זה הושמט אחר-כך).
· סטודנטים אמריקאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה שהגיעו ללימודים בארץ כחיילים משוחררים (אחר-כך נוסף: בכוונה לחזור לארצות מוצאם), ועזבו את לימודיהם אחרי ה - 29.11.1947 על מנת להתנדב לצה"ל.
· כל יוצאי הארצות בסעיף 1 אשר הגיעו לאחר התאריך הנקוב על פי הזמנת צה"ל.
היישוב כפר דניאל (ליד לוד), נוסד בידי מתנדבי מח"ל מארצות אנגלו-סכסיות.
בשנת 1993 נחנכה בחניון דרך בורמה שבפארק רבין אנדרטה לחיילי מח"ל שנפלו במלחמת העצמאות. האנדרטה שוכנת בלב חורשה, כחצי קילומטר דרומית-מזרחית למחלף שער הגיא. במרכזה פסל המורכב מהאותיות מ', ח' ול', הערוכות בחצי עיגול. סביב הפסל קיר ובו רשימה של הנופלים לפי ארץ מוצאם וכן תמונות סמלי חילות צה"ל. במקום קבוע שלט הנצחה אודות המח"ל, ושלט נוסף המביא את דבריו של יצחק רבין בשנת תשל"ז:
"הם באו אלינו בשעה שנזקקנו להם ביותר, באותם ימים קשים וגורליים של מלחמת העצמאות שלנו".
אנשי המח"ל, יותר מ - 3,000 במספר, היו ברובם הגדול יהודים מארצות המערב (בעוד יהודי מזרח אירופה וארצות האסלאם לא נחשבו כמח"ל). כ- 900 מהם היו יוצאי ארצות הברית, כ - 250 - 300 מקנדה, צרפת, האיים הבריטיים ואמריקה הלטינית (כ"א). יותר ממאה היו יוצאי סקנדינביה ועוד עשרות מארצות אחרות כמו בלגיה, הולנד ועוד. תרומה נכבדה למח"ל נתנה דרום אפריקה, ששלחה כ - 650 - 700 מתנדבים (מספרי המתנדבים שגויסו בכל אחת מארצות המוצא גדולים יותר, לעתים בשיעור ניכר, אלא שלא כולם היו מתנדבי מח"ל על פי ההגדרה שבהמשך, לא כולם הגיעו לארץ, ולא כולם שירתו בצבא). הם באו בחלקם מקרב חיילי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהצטמצמו לאחר הניצחון ושיחררו רבים. בצד אלו התנדבו גם רבים חסרי ניסיון צבאי. חלקם היו חברי תנועות ציוניות, וחלקם יהודים מן השורה שלבם נטה לעבר מאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. מספרם של הלא יהודים מוערך בכ- 150 - 200, כמעט כולם היו בעלי מקצוע בחיל האוויר, שהיו למעשה שכירים.
הרעיון להיעזר ביהודי התפוצות כעורף צבאי עבור יהודי ארץ ישראל עלה כבר בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1936 - 1939. בייחוד קסמה ליישוב העברי יכולתם של יהודי ארצות המערב לרכוש כישורים צבאיים ללא פיקוחו המעיק של שלטון המנדט הבריטי. באופן ספציפי יותר החליטה הסוכנות היהודית, שבועות מספר לפני החלטת החלוקה, לגייס את יהודי התפוצות לקראת המאבק הצבאי הממשמש ובא, ואז גם החלה הסוכנות היהודית בעבודת מטה בנידון. על דרכי יישום ההחלטה הוחלט בישיבה נוספת בסוף ינואר 1948, ומיני אז ואילך החלו שליחי הגיוס בחו"ל לקבל הנחיות בהתאם. שליחי היישוב בחו"ל התחילו ביוזמתם-הם בגיוס מיד לאחר פרוץ הקרבות, עוד לפני קבלת הוראות מהארץ, ועבודתם נסתייעה בהתלהבות שאחזה בקהילות היהודיות עקב החלטת החלוקה.
הגיוס כוון כך שרוב המתנדבים יגיעו, כפי שאכן ארע, לאחר תום המנדט הבריטי ב - 15 במאי 1948.
היישוב היהודי החזיק מערך שליחים בחו"ל עוד קודם המלחמה, הן כדי לנתב את הבריחה, הן לצורך מפעל ההעפלה, הן לצורכי רכש והן לצורכי גיוס כספים והסברה. מערך זה תוגבר באמצעות בני היישוב ששהו בחו"ל, וכן באמצעות שליחים מעטים נוספים. אלה פנו בקריאה חשאית לנוער היהודי המקומי, בייחוד לוותיקי מלחמת העולם השנייה, באמצעות המוסדות הציוניים באותן ארצות. מרכז הגיוס נקבע בפריז, ורוב המתנדבים הופנו אליה מארצות מוצאם, בדרך כלל בקבוצות קטנות. מפריז הם נשלחו למחנות בדרום צרפת שבהם שהו יהודים הממתינים לתורם לעלייה, רובם ניצולי השואה, תחת פיקוח מדריכים מהארץ. המתנדבים, שצורפו למערך ההדרכה הענף שהתקיים באותם מחנות, ניצלו את שהותם לצורך אימונים פרה-צבאיים, ששמשו כ"רענון" עבור וותיקי המלחמה שביניהם. מערך קטן יותר התקיים באיטליה.
המתנדבים, שקיבלו עדיפות בתור לאוניות, הצטופפו בהן יחד עם ניצולי השואה, עד הגיעם לנמל בארץ. עם הגיעם חויילו ונשלחו ליחידות השונות.
לשירות האוויר ואחר כך לחיל האוויר היה מערך גיוס עצמאי כמעט, שעבודתו נסתייעה בהימצאם של אלפים רבים של טייסים משוחררי מלחמת העולם השנייה בארצות בהן פעלו המגייסים. רוב מגויסיו נשלחו לארץ בטיסות מסחריות, וכך "נחסכו" מהם השהות במחנות וההפלגה המייגעת. רבים ממגויסי חיל האוויר חתמו על חוזי עבודה תמורת שכר. לעתים נהנו מסידורים דומים מומחים בחילות אחרים.
כמעט כל המתנדבים הגיעו לארץ בקיץ 1948, והשתתפו במלחמה בשלביה האחרונים. הנוכחות הגדולה ביותר של אנשי מח"ל הייתה בחיל האוויר, עד כדי כך שאנגלית האפילה על העברית כשפה הרשמית בחיל. עם קום המדינה, היה רק קומץ טייסים ישראליים שהוכשר בקורסי טייס אזרחיים, ורק לבודדים היה ניסיון במטוסי קרב (משירותם בחיל האוויר הבריטי, לרוב) או במטוסים רב-מנועיים. כוחות האוויר של היישוב מנו רק מטוסים אזרחיים, רובם קלים. במלחמת העצמאות התעצם הכוח, נרכשו לראשונה מטוסי קרב, וטייסי מח"ל סייעו בבניית טייסת הקרב הראשונה, ואיישו כמעט את כל מטוסיה. כך למשל, לזכות טייסי מח"ל נזקפו כמעט כל מטוסי האויב שהופלו. כן חסר היישוב טייסי תובלה, בייחוד במטוסים רב מנועיים. גם כאן מלאו צוותי אוויר ממח"ל את רוב התפקידים. טייסי התובלה של המח"ל ביצעו טיסות הובלה של נשק רב שנרכש בחו"ל, פעלו ב"מבצע אבק" להטסת אלפי טונות אספקה לנגב הנצור, קיימו את הקשר עם סדום המנותקת, ובסופו של דבר השתתפו בהנחת היסודות לחברת אל על. הוא הדין במטוסי ההפצצה, שאוישו כמעט בלעדית בידי מח"ל. כך היוו אנשי מח"ל את רוב צוותי האוויר בחיל האוויר, וישראלים איישו בעיקר את המטוסים הקלים, או שמילאו תפקידים בלתי מקצועיים יחסית, כמו מטילנים. כן הייתה נציגות נכבדה למח"ל במערך הטכני של החייל.
רבים ממפקדי הבסיסים והטייסות בחיל האוויר היו אף הם אנשי מח"ל, וכן חלקם היה רב בתפקידי המטה ובתפקידים מקצועיים כמו מכ"ם, צילום אווירי, מטאורולוגיה ועוד.
נוכחות בולטת אחרת הייתה למח"ל בשירות הימי (לימים חיל הים). החיל חסר ידע וניסיון ימיים – קרביים, כאשר גם יוצאי הצי הבריטי בקרב היישוב שרתו בדרך-כלל בדרגים הנמוכים והעורפיים ואנשי הפלי"ם לא התנסו בהפעלת ספינות מלחמה. וכך, במשך כל המלחמה שרר ספק לגבי יכולתן הטכנית של הספינות לפעול והיה צריך להישען על מומחים מבחוץ לשם עצם היכולת להשיטן. אם כי אפילו הבכירים שבמתנדבי המח"ל היו בעלי תפקידי פיקוד נמוכים בציי ארץ-מוצאם, בכל זאת, הידע המקצועי שלהם היה גדול משל בני היישוב. למרות שהזיווג בין יוצאי הפלי"ם ליוצאי חילות הים המערביים לא עלה יפה, בכל זאת, תרמו אנשי המח"ל לחיל-הים בכך שבעצם נוכחותם סייעו להשתחררות ממורשת "המוסד לעלייה ב'" והפלי"ם שלא התאימה לצי סדיר. בפרט, הם דחפו לביטול שיטת "הפיקוד הכפול", שנהגה בספינות המעפילים, ובה הופרדו תפקידי רב-החובל - שאחראי היה לתפעול המקצועי - ומפקד הספינה.
מפקד חיל הים בפועל (בתפקיד ראש המטה מסתיו 1948) היה מתנדב מח"ל פול שולמן (Shulman). שני אנשי מח"ל אחרים שרתו כמפקדי ספינות, ועוד איש מח"ל אחר כמפקד ספינת משמר. אנשי מח"ל הופקדו על תחומים מקצועיים חשובים של החיל: תותחנות, מכ"ם, הנדסה, המספנה, הדרכה, קשר ועוד.
תרומה חשובה הייתה למח"ל בחיל הרפואה, כאשר עשרות רבות של רופאים הגיעו לארץ, ולצדם בעלי מקצועות רפואיים אחרים. חלק מאלה הגיעו לתפקידים בכירים במערך הרפואה.
בחילות השדה בלט חלקו של המח"ל בחטיבה שבע, שמפקדה היה מתנדב מח"ל מקנדה בן דונקלמן (Dunkelman), המתנדבים התרכזו בעיקר בגדוד 72 (חי"ר). מקיץ 1948 הופנו לאותה חטיבה במכוון מתנדבים, בעיקר דוברי אנגלית. החטיבה, ובה כ - 300 אנשי מח"ל, השתתפה בקרבות בצפון הארץ, שגולת הכותרת שלהם הייתה מבצע "חירם". נציגות נכבדה הייתה למח"ל גם בגדוד 79 הממוכן, אשר מפקדו לזמן קצר היה ג'ו וויינר (Weiner), מתנדב מח"ל קנדי. זמן מה השתייך לחטיבה גדוד 75 שבו רוכזו מאות דוברי צרפתית, חלקם אנשי מח"ל. בסופו של דבר סופחה פלוגה מהגדוד לחטיבת הנגב, שם כונתה "הקומנדו הצרפתי" (Le Commando Francaise), שהשתתפה בקרבות בנגב בסוף 1948. ריכוזים, בני כמה עשרות אנשי מח"ל כל אחד, היו בחטיבה תשע (מאמריקה הלטינית), בחטיבה שמונה, הן בגדוד 82, בו איישו פלוגת טנקים (למעשה מחלקה) והן בגדוד 89, בחטיבת הנגב, וכן איישו אנשי מח"ל דוברי אנגלית סוללת נ"ט בגדוד תותחנים 421. בשלבים מוקדמים של המלחמה, עד קיץ 1948, היו ריכוזים דומים גם בחטיבת אלכסנדרוני וכן בגדודים 51 ו - 52 של גבעתי. בניגוד לתקוות, לא הגיעו כמעט לארץ בעלי תפקידים גבוהים בחילות השדה, ומבחינה מקצועית, תרומת המח"ל בהם הייתה מוגבלת.
שילוב אנשי המח"ל בהווי הארץ ישראלי לא התנהל תמיד על מי מנוחות. לעתים נתגלעו מתחים מחמת התנאים העדיפים שנדרשו וניתנו לזרים על פני הישראלים, וגם ממחויבותם הפחותה של חלק מהמתנדבים ההרפתקנים למפעל הציוני ולמסגרת צבאית סדירה וממושמעת. המקרה הבולט בהקשר זה אירע בסוף 1948: פירוק להק התובלה עקב איום בשביתה של חלק מאנשיו, והקמה טייסת 106 במקומו.
לאחר סיום המלחמה עזבו רוב אנשי המח"ל את הארץ. מיעוטם נשארו וקשרו את גורלם במדינה. לקראת סיום הקרבות, ב- 29.12.1948, קרוב לוודאי בשל הצורך לארגן את החזרת המתנדבים, הוחלט על הגדרת מח"ל בצבא (זו שונתה מעט בתחילת 1949), כדלקמן:
· כל יוצאי הארצות הרשומות אשר גרו בארץ מוצאם לפחות חמש שנים לפני התנדבותם לצה"ל: מארצות הברית, קנדה, אנגליה [הכוונה לאיים הבריטיים], דרום אפריקה [כולל קניה ורודזיה] וארצות אמריקה הלטינית אשר הגיעו עד ה 1.1.1949. מצרפת, הולנד, בלגיה, שווייץ והמדינות הסקנדינביות אשר הגיעו עד ליום 1.9.1948.
· יוצאי ארצות אחרות אשר הוזמנו לשרת בצה"ל לשעת חרום (סעיף זה הושמט אחר-כך).
· סטודנטים אמריקאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה שהגיעו ללימודים בארץ כחיילים משוחררים (אחר-כך נוסף: בכוונה לחזור לארצות מוצאם), ועזבו את לימודיהם אחרי ה - 29.11.1947 על מנת להתנדב לצה"ל.
· כל יוצאי הארצות בסעיף 1 אשר הגיעו לאחר התאריך הנקוב על פי הזמנת צה"ל.
היישוב כפר דניאל (ליד לוד), נוסד בידי מתנדבי מח"ל מארצות אנגלו-סכסיות.
בשנת 1993 נחנכה בחניון דרך בורמה שבפארק רבין אנדרטה לחיילי מח"ל שנפלו במלחמת העצמאות. האנדרטה שוכנת בלב חורשה, כחצי קילומטר דרומית-מזרחית למחלף שער הגיא. במרכזה פסל המורכב מהאותיות מ', ח' ול', הערוכות בחצי עיגול. סביב הפסל קיר ובו רשימה של הנופלים לפי ארץ מוצאם וכן תמונות סמלי חילות צה"ל. במקום קבוע שלט הנצחה אודות המח"ל, ושלט נוסף המביא את דבריו של יצחק רבין בשנת תשל"ז:
"הם באו אלינו בשעה שנזקקנו להם ביותר, באותם ימים קשים וגורליים של מלחמת העצמאות שלנו".