מחלקת הטיס של הפלמ"ח - התחלה
ראשיתו של הרעיון להקים מחלקת טיס בפלמ"ח - ביוזמה של כמה פלמ"חאים חובבי תעופה, שנקבצו מכל פלוגותיו לקיבוץ שריד, בנובמבר 1942. הם פעלו כמחלקה רגילה שזמנה נחלק בין עבודה לאימונים, ובמקביל טיפלו בהשגת רשיון לדאייה.
ראשיתו של הרעיון להקים מחלקת טיס בפלמ"ח - ביוזמה של כמה פלמ"חאים חובבי תעופה, שנקבצו מכל פלוגותיו לקיבוץ שריד, בנובמבר 1942. הם פעלו כמחלקה רגילה שזמנה נחלק בין עבודה לאימונים, ובמקביל טיפלו בהשגת רשיון לדאייה. ניסיונם עלה בתוהו והאנשים התפזרו חזרה ליחידותיהם המקוריות.
הפעולה האווירית הייתה תחום חדש ועלום, הכרוך בקשיים רבים - אירגוניים, כספיים ומיבצעיים. מעצבי המדיניות הביטחונית של היישוב לא הכירו בתחילה בחיוניותה ולא סברו שההשקעה והסיכונים הכרוכים בפעילות זו מוצדקים.
במאי 1943 הצליחו ארבעה פלמ"חאים ממחלקות פלוגה ב' שחנו בקיבוצים עין-חרוד ותל-יוסף, מנחם בר (היוזם והדוחף העיקרי), עודד פקר, אריה כרמל ומשה פלדמן (פלד), לעבור קורס דאייה במסגרת אזרחית. הם צירפו אליהם חברים נוספים מפלוגה א' ויחדיו שימשו כקבוצת לחץ פנימית, שדחפה להקמת מחלקת טיס. מטה הפלמ"ח שראה בחיוב את היוזמה, קיבל במחצית השנייה של 1943 (ללא מימון מתאים) את אישור מפקדת ה'הגנה' להתחיל באימון דואים וטייסים.
באוגוסט 1943 נפתח בחורשת כפר-ילדים שלרגלי גבעת המורה בעמק יזרעאל קורס ראשון לדאייה במסגרת הפלמ"ח, בסיוע הנהלת 'הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה' ומדריכיו. בקורס השתתפו 20 איש מכל הפלוגות (בכללם שתי בחורות). מפקד הקורס היה ששון נוביק. תוכנית הקורס - שנמשך כחודש וחצי - כללה לימוד מעשי של דאייה (כל דואה טס 20 דקות במהלך הקורס), לימוד תיאורטי של טיסה ואימונים צבאיים רגילים. הזנקת הגלשונים והדאונים לאוויר נעשתה בעזרת כבלי גומי, שנמתחו לכל אורכם בידי קבוצת אנשים מבין הדואים. במסגרת הקורס נלמדו מקצועות הקשורים במישרין או בעקיפין בתחום התעופה, כגון: מתימטיקה, פיסיקה, מטאורולוגיה, ניווט ואנגלית. תנאי הלימוד היו קשים: לרוב נערכו הלימודים לאחר יום עבודה ולעתים רחוקות יותר, בתקופת האימונים, גם בשעות היום. למרות זאת, טיפחו הדואים תקוות להתאמן גם בטיסה מוטורית. כדי להסוות מעיני הבריטים את הפעילות, שנחשבה סוד כמוס, נרשמו אנשי הפלמ"ח כסניף הגליל התחתון של 'הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה'. סגן מפקד הפלמ"ח, דודק'ה נמרי, צורף כחבר להנהלת הקלוב. ב- 1945 החליף אותו בתפקיד ארנן עזריהו (סיני).
ארבעת החניכים המצטיינים (ששון נוביק, יעקב בן-חיים, פרץ גרוסר ומשה פלדמן) נשלחו בדצמבר 1943 לקורס טיס בבית-הספר של חברת "אוירון", שנמצא באותם הימים בבסיס חיל-האוויר הבריטי ברמלה. החניכים אומנו לטוס באווירונים אזרחיים קטנים. ארבעתם התגוררו בקיבוץ נען, והתחזו כחברי משק לכל דבר. לבית-הספר לטיס הלכו כבודדים, מבלי לחשוף כלפי חוץ את קשריהם והשתייכותם לפלמ"ח. במקביל, נערכו כמה מחזורים נוספים של קורסי דאייה, שבכל אחד השתתפו 12 עד 15 איש, מכל פלוגות הפלמ"ח. אחרי ארבעת הראשונים, יצאו לקורס טייס ביולי 1944 שישה חברים נוספים (שלמה מילר, דוד שפרינצק, אריה רובינס, אלכס מנדלסון, אנשל כרמי ודיתה בן-יעקב (בתו של יצחק בן-יעקב שהיה מנהל חברת "אווירון" ונהרג בתאונת דרכים) - שהייתה הטייסת היחידה בפלמ"ח. אט-אט התגבשה החבורה למחלקה. מפקדה הראשון היה פנחס (פיניל'ה) בן-פורת, שסיים את קורס הטיס בחברת "אווירון" עוד קודם לכן. בסיסה של מחלקת הטיס היה בתחילה בקיבוץ נען, ולאחר השלמת הלימודים של מחזור הטיס השני, היא צורפה בראשית שנת 1945 לפלוגה ז' ועברה לקיבוץ משמר-העמק.
הפעולה האווירית הייתה תחום חדש ועלום, הכרוך בקשיים רבים - אירגוניים, כספיים ומיבצעיים. מעצבי המדיניות הביטחונית של היישוב לא הכירו בתחילה בחיוניותה ולא סברו שההשקעה והסיכונים הכרוכים בפעילות זו מוצדקים.
במאי 1943 הצליחו ארבעה פלמ"חאים ממחלקות פלוגה ב' שחנו בקיבוצים עין-חרוד ותל-יוסף, מנחם בר (היוזם והדוחף העיקרי), עודד פקר, אריה כרמל ומשה פלדמן (פלד), לעבור קורס דאייה במסגרת אזרחית. הם צירפו אליהם חברים נוספים מפלוגה א' ויחדיו שימשו כקבוצת לחץ פנימית, שדחפה להקמת מחלקת טיס. מטה הפלמ"ח שראה בחיוב את היוזמה, קיבל במחצית השנייה של 1943 (ללא מימון מתאים) את אישור מפקדת ה'הגנה' להתחיל באימון דואים וטייסים.
באוגוסט 1943 נפתח בחורשת כפר-ילדים שלרגלי גבעת המורה בעמק יזרעאל קורס ראשון לדאייה במסגרת הפלמ"ח, בסיוע הנהלת 'הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה' ומדריכיו. בקורס השתתפו 20 איש מכל הפלוגות (בכללם שתי בחורות). מפקד הקורס היה ששון נוביק. תוכנית הקורס - שנמשך כחודש וחצי - כללה לימוד מעשי של דאייה (כל דואה טס 20 דקות במהלך הקורס), לימוד תיאורטי של טיסה ואימונים צבאיים רגילים. הזנקת הגלשונים והדאונים לאוויר נעשתה בעזרת כבלי גומי, שנמתחו לכל אורכם בידי קבוצת אנשים מבין הדואים. במסגרת הקורס נלמדו מקצועות הקשורים במישרין או בעקיפין בתחום התעופה, כגון: מתימטיקה, פיסיקה, מטאורולוגיה, ניווט ואנגלית. תנאי הלימוד היו קשים: לרוב נערכו הלימודים לאחר יום עבודה ולעתים רחוקות יותר, בתקופת האימונים, גם בשעות היום. למרות זאת, טיפחו הדואים תקוות להתאמן גם בטיסה מוטורית. כדי להסוות מעיני הבריטים את הפעילות, שנחשבה סוד כמוס, נרשמו אנשי הפלמ"ח כסניף הגליל התחתון של 'הקלוב הארץ-ישראלי לתעופה'. סגן מפקד הפלמ"ח, דודק'ה נמרי, צורף כחבר להנהלת הקלוב. ב- 1945 החליף אותו בתפקיד ארנן עזריהו (סיני).
ארבעת החניכים המצטיינים (ששון נוביק, יעקב בן-חיים, פרץ גרוסר ומשה פלדמן) נשלחו בדצמבר 1943 לקורס טיס בבית-הספר של חברת "אוירון", שנמצא באותם הימים בבסיס חיל-האוויר הבריטי ברמלה. החניכים אומנו לטוס באווירונים אזרחיים קטנים. ארבעתם התגוררו בקיבוץ נען, והתחזו כחברי משק לכל דבר. לבית-הספר לטיס הלכו כבודדים, מבלי לחשוף כלפי חוץ את קשריהם והשתייכותם לפלמ"ח. במקביל, נערכו כמה מחזורים נוספים של קורסי דאייה, שבכל אחד השתתפו 12 עד 15 איש, מכל פלוגות הפלמ"ח. אחרי ארבעת הראשונים, יצאו לקורס טייס ביולי 1944 שישה חברים נוספים (שלמה מילר, דוד שפרינצק, אריה רובינס, אלכס מנדלסון, אנשל כרמי ודיתה בן-יעקב (בתו של יצחק בן-יעקב שהיה מנהל חברת "אווירון" ונהרג בתאונת דרכים) - שהייתה הטייסת היחידה בפלמ"ח. אט-אט התגבשה החבורה למחלקה. מפקדה הראשון היה פנחס (פיניל'ה) בן-פורת, שסיים את קורס הטיס בחברת "אווירון" עוד קודם לכן. בסיסה של מחלקת הטיס היה בתחילה בקיבוץ נען, ולאחר השלמת הלימודים של מחזור הטיס השני, היא צורפה בראשית שנת 1945 לפלוגה ז' ועברה לקיבוץ משמר-העמק.