התנגדות ראשי האגפים במטכ"ל להדחת גלילי

ב- 3 במאי 1948 הדיח דוד בן-גוריון, האחראי על נושא הביטחון במינהלת העם (אחר-כך בממשלה הזמנית) את ראש המפקדה הארצית (רמ"א), ישראל גלילי. בין המתנגדים הנחרצים לפיטורי גלילי היו ראשי האגפים במטה הכללי. מפקדי האגפים במטכ"ל (ידין, בן חור, איילון, צדוק ואבידר) ראו בגלילי את ממלא מקום הרמטכ"ל, מאחר שיעקב דורי, הרמטכ"ל הממונה, נעדר מזה כמה חודשים בשל מחלתו. גלילי נתן להם את חסותו ולדעתם גם הוסיף שיקול דעת ממתן להוראותיו של בן-גוריון, שהיו לעיתים בלתי ניתנות לביצוע מבחינה צבאית. ראשי האגפים במטכ"ל היו אנשי ה'הגנה' ורובם סבלו מתחושה, כי בן-גוריון מתייחס אליהם בחוסר אמון מאחר ולא היו יוצאי הצבא הבריטי. כבר ב- 3 במאי הופיעו כמה מראשי האגפים לשיחת בירור אצל בן-גוריון לגבי המצב שנוצר עם פיטורי גלילי. נראה שהם דחו את הפתרון שהוצע על ידי בן-גוריון. כעבור יומיים שוב הופיעו האלופים אצל בן-גוריון ודרשו להחזיר את גלילי לתפקידו, בטענה שאין מפקד לצבא. בן-גוריון היה מוכן להחזיר את גלילי לעבודה, אולם ללא תפקיד מוגדר וללא סמכויות. ב- 6 במאי שלחו חמשת ראשי האגפים במטכ"ל מכתב לבן-גוריון, בו הגדירו את המצב שנוצר עם מחלתו של דורי ופיטורי גלילי כהיעדר סמכות פיקודית. הם תבעו להשיב את גלילי לתפקידו, עד שייקבעו ההסדרים הקבועים במערכת הביטחון. אם לא יוסדר העניין תוך 12 שעות, כתבו, יפסיקו ראשי האגפים לראות עצמם אחראים להנהלת העניינים. לימים יוחס לאירוע זה הכינוי "מרד הגנרלים". בן-גוריון כינה את המכתב "חסר אחריות", אך פנה לגלילי וביקש ממנו לשוב לעבודה - אך לא חזר בו מביטול תפקיד הרמ"א. הפשרה שהושגה בלחץ האלופים, לא הייתה פשרה מבנית, אלא אישית בלבד. בלחץ חבריו לתנועה, חברי המטכ"ל ותחושת האחריות האישית שלו, הסכים גלילי לשוב לעבודה מבלי שיחודש תפקיד הרמ"א. הוא חזר ב- 10 במאי , אך לא שב למעמדו הקודם.
הפרשה כולה הייתה תוצאה של התנגשות בין תפיסות מנוגדות בעת המעבר מיישוב למדינה, בנוגע לעתיד הצבא. בן-גוריון שאף לבנות צבא ממלכתי, ולפי תפיסתו זו היה על גופים טרום-מדינתיים ובכללם ה'הגנה' והפלמ"ח להיעלם עם הקמת המדינה. גלילי חייב את המשך קיומן של המסגרות כפי שנתגבשו בתקופת היישוב ולכן הודח. החזרת גלילי לעבודתו ללא הגדרת תפקידים או סמכויות הייתה צעד טקטי בלבד, שלא מנע את תהליך בניית הצבא ככוח אחיד תחת שלטון ריכוזי.