שירות רפואי - החובש והחובשת
תפקידי החובש כללו פיקוח היגייני בבסיס, השגת ציוד רפואי למחלקות, רפואה מונעת (חיסונים נגד טיפוס הבטן ואבעבועות שחורות), דאגה לחולים במחנות הפלמ"ח (מבחינת טיפול שוטף וכן מבחינה אדמיניסטרטיבית - הסדרת אישפוז במקרה הצורך וקשר עם קופת-חולים הכללית), הדרכה בעזרה ראשונה וכן השתתפות בכל סוגי הפעילות הצבאית של הפלוגה (אימונים, מטווחים ומסעות). נשים רבות נמנו עם ממלאי תפקיד החובש בפלמ"ח.
קורס חובשים בנתניה
קורס חובשים בנתניה
קורס חובשים
טיפול בפצועי חרבת מחאז
תפקידי החובש כללו פיקוח היגייני בבסיס, השגת ציוד רפואי למחלקות, רפואה מונעת (חיסונים נגד טיפוס הבטן ואבעבועות שחורות), דאגה לחולים במחנות הפלמ"ח (מבחינת טיפול שוטף וכן מבחינה אדמיניסטרטיבית - הסדרת אישפוז במקרה הצורך וקשר עם קופת-חולים הכללית), הדרכה בעזרה ראשונה וכן השתתפות בכל סוגי הפעילות הצבאית של הפלוגה (אימונים, מטווחים ומסעות). נשים רבות נמנו עם ממלאי תפקיד החובש בפלמ"ח.
החובשים צורפו באופן פורמלי למטה הפלוגה, אף על פי שהחבר'ה לעגו להם בדרך-כלל בטענה שתפקידם הינו "נטול קרביות". הדבר בלט במיוחד בתחומי הסניטציה והרפואה המונעת: הענקת תשומת לב לנושאי ניקיון וסדר נראתה טפלה, ואף מנוגדת לאווירת ה"חברמניות" ששררה במחנות הפלמ"ח. תנאי הקיום המיוחדים של המחנות (רובם בקיבוצים) - ללא מטבח, מקלחות ושירותים נפרדים; השילוב של עבודה ואימונים ומסגרת צבאית רופפת בזמן העבודה - היקשו על ביצוע פיקוח יעיל. לא פעם אירע, שדווקא ביום שנקבע למתן חיסונים החליט מפקד המחלקה לקיים אימונים, בטענה שהם חשובים יותר מזריקות. בשל ההיענות הבלתי מספקת מצד המפקדים, חוסנו רק 70 עד 80 אחוזים ממגוייסי הפלמ"ח.
בתקופה הראשונה התקשו המפקדים להכיר בחשיבות שילובם של החובשים בתיכנון פעילות הפלוגה. רק לאחר שנוכחו בתרומתם בימי מסעות, עלה ערכם בעיני המפקדים לשעה, אך עם החזרה לשיגרה שב ערכם ונפל. במהלך המסעות טיפלו החובשים בשלפוחיות, ביבלות ובפצעים פתוחים ברגליים. החובשים היו אחראים לבחירת מי השתייה, לבדיקתם ולחיטויים בזמן שהיחידות שהו בשדה. לעתים נדירות אף נאלצו להעניק טיפול ללוחמים שנפגעו מרסיסים במהלך האימונים. החובשים המחלקתיים עבדו והתאמנו ככל יתר החיילים. רק החובש הפלוגתי קיבל ימים אחדים בחודש לצורך מילוי תפקידו. בשנים 1944-1942, בהן לא התקיימה פעילות מבצעית, הוכיחו חובשים אחדים את יכולתם בטיפול בנפגעי תאונות. ניסיון נוסף נרכש בהשתלמויות ממושכות בבתי חולים ובעבודה בסניפי מגן דוד אדום.
בתקופת ה"סזון" (שלהי 1944 ראשית 1945) היו החובשים אחראים לבריאות העצורים, אנשי אצ"ל ולח"י, והוטל עליהם לקבוע האם הם כשירים מבחינה גופנית לשבת במעצר.
חובשים השתתפו בפעולות 'המאבק' נגד הבריטים. לחלק מאוניות המעפילים צורפו פלמ"חאים שעברו הכשרה רפואית בסיסית בעזרה ראשונה. אנשי הרפואה לא שולבו בעבודת המטה בתיכנון פעולות קרביות ברמה הפלוגתית והגדודית, מפאת חוסר מודעות לחשיבות ההיבט הרפואי בתיכנון מבצעים ובהמצאת פתרונות הולמים למצבים העשויים להתרחש בשדה קרב. ביטוי לכך ניתן למצוא, לדוגמא, במבצע "ליל הגשרים", שבמהלכו לא הוקפד על צירוף חובש לכל כוח שיצא לפוצץ גשר. בחלק מהמקרים שותפו אמנם חובשים, אבל לא מתוקף תפקידם המקצועי אלא כנושאי חומר נפץ לפיצוץ הגשר.
למרות חוסר ניסיון קודם, מילאו החובשים את תפקידם במהלך מלחמת העצמאות. רבים מהם נפלו בגלותם נכונות עילאית לסכן את חייהם ואף להקריבם בניסיון להושיט עזרה מיידית לנפגעים.
החובשים צורפו באופן פורמלי למטה הפלוגה, אף על פי שהחבר'ה לעגו להם בדרך-כלל בטענה שתפקידם הינו "נטול קרביות". הדבר בלט במיוחד בתחומי הסניטציה והרפואה המונעת: הענקת תשומת לב לנושאי ניקיון וסדר נראתה טפלה, ואף מנוגדת לאווירת ה"חברמניות" ששררה במחנות הפלמ"ח. תנאי הקיום המיוחדים של המחנות (רובם בקיבוצים) - ללא מטבח, מקלחות ושירותים נפרדים; השילוב של עבודה ואימונים ומסגרת צבאית רופפת בזמן העבודה - היקשו על ביצוע פיקוח יעיל. לא פעם אירע, שדווקא ביום שנקבע למתן חיסונים החליט מפקד המחלקה לקיים אימונים, בטענה שהם חשובים יותר מזריקות. בשל ההיענות הבלתי מספקת מצד המפקדים, חוסנו רק 70 עד 80 אחוזים ממגוייסי הפלמ"ח.
בתקופה הראשונה התקשו המפקדים להכיר בחשיבות שילובם של החובשים בתיכנון פעילות הפלוגה. רק לאחר שנוכחו בתרומתם בימי מסעות, עלה ערכם בעיני המפקדים לשעה, אך עם החזרה לשיגרה שב ערכם ונפל. במהלך המסעות טיפלו החובשים בשלפוחיות, ביבלות ובפצעים פתוחים ברגליים. החובשים היו אחראים לבחירת מי השתייה, לבדיקתם ולחיטויים בזמן שהיחידות שהו בשדה. לעתים נדירות אף נאלצו להעניק טיפול ללוחמים שנפגעו מרסיסים במהלך האימונים. החובשים המחלקתיים עבדו והתאמנו ככל יתר החיילים. רק החובש הפלוגתי קיבל ימים אחדים בחודש לצורך מילוי תפקידו. בשנים 1944-1942, בהן לא התקיימה פעילות מבצעית, הוכיחו חובשים אחדים את יכולתם בטיפול בנפגעי תאונות. ניסיון נוסף נרכש בהשתלמויות ממושכות בבתי חולים ובעבודה בסניפי מגן דוד אדום.
בתקופת ה"סזון" (שלהי 1944 ראשית 1945) היו החובשים אחראים לבריאות העצורים, אנשי אצ"ל ולח"י, והוטל עליהם לקבוע האם הם כשירים מבחינה גופנית לשבת במעצר.
חובשים השתתפו בפעולות 'המאבק' נגד הבריטים. לחלק מאוניות המעפילים צורפו פלמ"חאים שעברו הכשרה רפואית בסיסית בעזרה ראשונה. אנשי הרפואה לא שולבו בעבודת המטה בתיכנון פעולות קרביות ברמה הפלוגתית והגדודית, מפאת חוסר מודעות לחשיבות ההיבט הרפואי בתיכנון מבצעים ובהמצאת פתרונות הולמים למצבים העשויים להתרחש בשדה קרב. ביטוי לכך ניתן למצוא, לדוגמא, במבצע "ליל הגשרים", שבמהלכו לא הוקפד על צירוף חובש לכל כוח שיצא לפוצץ גשר. בחלק מהמקרים שותפו אמנם חובשים, אבל לא מתוקף תפקידם המקצועי אלא כנושאי חומר נפץ לפיצוץ הגשר.
למרות חוסר ניסיון קודם, מילאו החובשים את תפקידם במהלך מלחמת העצמאות. רבים מהם נפלו בגלותם נכונות עילאית לסכן את חייהם ואף להקריבם בניסיון להושיט עזרה מיידית לנפגעים.