קבלת מידע על זהות רוצחו של אלכסנדר זייד

בש"י (שירות הידיעות של ה'הגנה') התקבל מידע בדבר זהות הרוצח, אך ביצוע פעולת העונשין התמהמה עד מרס 1942. המידע הושג מפי רוצחי יהודים, שהפכו למודיעים שכירים של המשטרה הבריטית, ונהגו ליישב סכסוכים פנימיים באמצעות הקרבת יריביהם למשטרה או לש"י בתואנות שווא. בש"י העדיפו לאמת תחילה את המידע כדי שלא לפגוע בחפים מפשע וגם משום שידעו כי פגיעה מדוייקת ברוצח תותיר רושם רב בקרב האוכלוסיה הערבית ועשוייה להתקבל כדין צדק. מדיניות זו השתלבה בגישה הכוללת של ה'הגנה', ששללה פגיעה בערבים כערבים, או בחשודים שאשמתם לא הוכחה בוודאות, בניגוד לשיטת הפגיעה הסיטונית בערבים בה נקט האצ"ל.
בשלהי 1939 הצליח גואל לויצקי, 'מוכתר' קיבוץ אלונים, לדובב נערה בדואית משבטו של הרוצח אשר סיפקה הוכחה ממשית בדבר זהותו. בני משפחת זייד ביקשו לנקום את רצח אביהם ואף יצאו לפעולת גמול על דעת עצמם, אך נרתעו ברגע האחרון משום שהיו בקירבתו נשים וילדים.