"טוהר הנשק" ומוסר לחימה
הפלמ"ח ירש מקודמיו את מושג 'טוהר הנשק', שהתאים מאוד לתנאי המחסור והחשאיות, ושאף להשרישו באמונת כל חבריו.
זכות היוצרים למושג 'טוהר הנשק' שמורה למנהיג המחנה הפועלי, ברל כצנלסון, שטבע אותו שנים לפני היות הפלמ"ח, במאורעות 1939-1936 (המרד הערבי הגדול), כהגדרה לאופן השימוש הראוי בנשק. עקרון טוהר הנשק קבע, בניגוד לדרך הלחימה של האצ"ל, כי אין לעשות שימוש בנשק כנגד חפים מפשע, אלא כנגד המעורבים במעשי האלימות בלבד. עיקרון זה הוליד מחסומים מוסריים שמסקנתם - יש להשתמש בנשק רק כאשר הדבר הכרחי, ובוודאי שלא מתוך קלות ראש. הפלמ"ח ירש מקודמיו את מושג 'טוהר הנשק', שהתאים מאוד לתנאי המחסור והחשאיות, ושאף להשרישו באמונת כל חבריו.
במציאות התערבבו זה בזה העיקרון ותנאי המחסור, וגרמו במקרים שונים למצב, הנראה היום כאבסורדי - לוחמים ומפקדים חסכו בתחמושת עד כדי סיכון חייהם (במלחמת העצמאות בפרט).
בעת המאבק בבריטים הייתה השמירה על העיקרון קלה (יחסית), הגם שלא תמיד הסכימו לכך כולם. באחת הפעולות (הפשיטה על המכ"ם הבריטי ברכס הכרמל הצרפתי) התלוננו המשתתפים שהגזמה בשמירה על 'טוהר הנשק', הכשילה את המבצע. בתשובה לטענות עמד שדה על חשיבותו של העיקרון ועל תועלתו, וקרא להתמיד בו. גם שירו של ח' גורי, 'רשות הדיבור לחבר פרבלום' נתן ביטוי למחלוקת זו, ולאחר שהושמע השיר בפרהסיה הפעיל מטה הפלמ"ח את זכות הצנזורה שלו, באחת הפעמים הנדירות, ואסר את השמעתו.
הבעייה החריפה מאוד בקרבות מלחמת העצמאות. מקרים אחדים מתקופת המלחמה יעידו -
על פי אחד הסיפורים, שאמיתותו מפוקפקת, הועמדה לדין נערה פלמ"חאית, באשמה שלא השליכה את הרימון שבידה בשעת פשיטה על כפר ערבי (חסאס), משום ששמעה בכי תינוק מתוך הבית. לפי הסיפור זוכתה הנערה בטענה שהסתמכה על פקודת המבצע האומרת "אין פוגעים בנשים וילדים". לפרשה הזאת, אם אירעה ואם לא, יוחסה החלטת מטה הפלמ"ח להוציא את הבנות מהלחימה. גירסה שנפוצה בהקשר לפרשת הל"ה מספרת על היתקלות אנשי היחידה - 35 לוחמים, מתוכם 18 פלמ"חניקים - שהייתה בדרכה לגוש עציון הנצור (ינואר 1948), ברועה צאן ערבי. הם הניחו לו ללכת לדרכו מתוך חוסר רצון לפגוע בחף-מפשע. הרועה שב לכפרו, ובעקבות סיפורו נזעקו הערבים מכל הכפרים באזור והתקיפו את המחלקה, ובקרב ארוך ומר נפלו כל שלושים וחמישה הלוחמים. לסיפור זה אין הוכחה, אך הוא מבטא ויכוח ששרר בין הנאמנים לעיקרון, לבין אלה שסברו כי בתנאים מסויימים עלולה הדבקות המופרזת עד כדי יישום קיצוני של עקרון טוהר הנשק לסכן חיי אדם.
היו גם מעשים מן הסוג ההפוך, כמו רצח שבויים ערבים ליד צפת במאי 1948 בידי אנשי פלמ"ח (לאחר סירוב של מפקדי הפלוגות של הגדוד השלישי לבצע את פקודת הרצח, נמצאו, במאמצים מרובים הבודדים שהסכימו לבצעה). על מקרים של רצח אזרחים ערבים לאחר כניעתם בהם היו מעורבות גם יחידות פלמ"ח, דווח בעת הרס כפרים ערבים בפרוזדור ירושלים ובעת כיבוש יישובים ערבים בחזית המרכז ובנגב. המעשים גונו על-ידי הדרג הגבוה ביותר, הן בהגנה והן בצה"ל. באחד המקרים (כיבוש לוד-רמלה), הורה שר הביטחון לקרוא שיר של אלתרמן בגנות מעשה של הפרת טוהר הנשק יחד עם פקודת היום בכל היחידות.
ואולם הרוב המוחלט של לוחמי הפלמ"ח לא נתן את ידו למעשים מסוג זה. הנשק שלוחם הפלמ"ח רחש כלפיו רגש עמוק ומורכב, לא עורר את שכרון הכוח, המוביל למעשים נמהרים ובלתי מוסריים. בזכות החינוך לשמירה על עיקרון טוהר הנשק, מקרי המופת שהציב הפיקוד לפקודיו והמשמעת הקשה שהופעלה בנושא זה, שמרו הלוחמים על צלם אנוש גם במלחמה. האמונה כי אופן השימוש בנשק הוא המבדיל בין נשק טהור ולא טהור, גם אם לא יושמה תמיד בשטח, הדריכה את רוב הלוחמים בהתנהגותם גם בלהט הקרב.
במציאות התערבבו זה בזה העיקרון ותנאי המחסור, וגרמו במקרים שונים למצב, הנראה היום כאבסורדי - לוחמים ומפקדים חסכו בתחמושת עד כדי סיכון חייהם (במלחמת העצמאות בפרט).
בעת המאבק בבריטים הייתה השמירה על העיקרון קלה (יחסית), הגם שלא תמיד הסכימו לכך כולם. באחת הפעולות (הפשיטה על המכ"ם הבריטי ברכס הכרמל הצרפתי) התלוננו המשתתפים שהגזמה בשמירה על 'טוהר הנשק', הכשילה את המבצע. בתשובה לטענות עמד שדה על חשיבותו של העיקרון ועל תועלתו, וקרא להתמיד בו. גם שירו של ח' גורי, 'רשות הדיבור לחבר פרבלום' נתן ביטוי למחלוקת זו, ולאחר שהושמע השיר בפרהסיה הפעיל מטה הפלמ"ח את זכות הצנזורה שלו, באחת הפעמים הנדירות, ואסר את השמעתו.
הבעייה החריפה מאוד בקרבות מלחמת העצמאות. מקרים אחדים מתקופת המלחמה יעידו -
על פי אחד הסיפורים, שאמיתותו מפוקפקת, הועמדה לדין נערה פלמ"חאית, באשמה שלא השליכה את הרימון שבידה בשעת פשיטה על כפר ערבי (חסאס), משום ששמעה בכי תינוק מתוך הבית. לפי הסיפור זוכתה הנערה בטענה שהסתמכה על פקודת המבצע האומרת "אין פוגעים בנשים וילדים". לפרשה הזאת, אם אירעה ואם לא, יוחסה החלטת מטה הפלמ"ח להוציא את הבנות מהלחימה. גירסה שנפוצה בהקשר לפרשת הל"ה מספרת על היתקלות אנשי היחידה - 35 לוחמים, מתוכם 18 פלמ"חניקים - שהייתה בדרכה לגוש עציון הנצור (ינואר 1948), ברועה צאן ערבי. הם הניחו לו ללכת לדרכו מתוך חוסר רצון לפגוע בחף-מפשע. הרועה שב לכפרו, ובעקבות סיפורו נזעקו הערבים מכל הכפרים באזור והתקיפו את המחלקה, ובקרב ארוך ומר נפלו כל שלושים וחמישה הלוחמים. לסיפור זה אין הוכחה, אך הוא מבטא ויכוח ששרר בין הנאמנים לעיקרון, לבין אלה שסברו כי בתנאים מסויימים עלולה הדבקות המופרזת עד כדי יישום קיצוני של עקרון טוהר הנשק לסכן חיי אדם.
היו גם מעשים מן הסוג ההפוך, כמו רצח שבויים ערבים ליד צפת במאי 1948 בידי אנשי פלמ"ח (לאחר סירוב של מפקדי הפלוגות של הגדוד השלישי לבצע את פקודת הרצח, נמצאו, במאמצים מרובים הבודדים שהסכימו לבצעה). על מקרים של רצח אזרחים ערבים לאחר כניעתם בהם היו מעורבות גם יחידות פלמ"ח, דווח בעת הרס כפרים ערבים בפרוזדור ירושלים ובעת כיבוש יישובים ערבים בחזית המרכז ובנגב. המעשים גונו על-ידי הדרג הגבוה ביותר, הן בהגנה והן בצה"ל. באחד המקרים (כיבוש לוד-רמלה), הורה שר הביטחון לקרוא שיר של אלתרמן בגנות מעשה של הפרת טוהר הנשק יחד עם פקודת היום בכל היחידות.
ואולם הרוב המוחלט של לוחמי הפלמ"ח לא נתן את ידו למעשים מסוג זה. הנשק שלוחם הפלמ"ח רחש כלפיו רגש עמוק ומורכב, לא עורר את שכרון הכוח, המוביל למעשים נמהרים ובלתי מוסריים. בזכות החינוך לשמירה על עיקרון טוהר הנשק, מקרי המופת שהציב הפיקוד לפקודיו והמשמעת הקשה שהופעלה בנושא זה, שמרו הלוחמים על צלם אנוש גם במלחמה. האמונה כי אופן השימוש בנשק הוא המבדיל בין נשק טהור ולא טהור, גם אם לא יושמה תמיד בשטח, הדריכה את רוב הלוחמים בהתנהגותם גם בלהט הקרב.