אופי השירים

אופי השירה בציבור היווה מדד לדרגת התפתחות הקבוצה. כאשר כל אחד שר כרצונו והתוצאה הייתה "קקפוניה" רעשנית, העיד הדבר על חוסר גיבוש חברתי. שירה אחידה והרמונית, לעומת זאת, הייתה מקור לגאווה והעידה על ליכוד השורות. מכאן שהשירה זכתה למעמד חשוב כחלק מהפעילות החינוכית בפלמ"ח. הפיזמונים שהושרו מסביב למדורה, בערבי הווי, בקורסים ובמסעות, תרמו להרמת המוראל ולהדגשת ייחודו של הפלמ"ח.
סוג הפעילות קבע במידה רבה את אופי הפיזמונים שהושרו. היו פיזמונים מיוחדים למסעות, אשר בשנים שקדמו ל- 1948 שימשו גם כשסתום לשיחרור הלחץ "לעשות משהו". שיר להמרצה במסע היה 'שמאל!ימין!' (דושמן וגרינשפון) או מנגינות לכת המושמעות בשריקה (כגון זו שהתפרסמה אחרי שנים בסרט 'הגשר על נהר קוואי'). פיזמונים אחרים תארו בהומור את הווי החיים הפלמ"חאי: "מגרד לי פה" (עממי) תאר את התנאים ההיגיינים ה"מעולים". "יש לה רגל מתברגת" (עממי) ביטא את רוח ההקנטה שבין הבנים לבנות בפלמ"ח ("קול יוצא מבין שפתיה כזמזום מטוס/ובלילה את שיניה שמה היא בכוס"). בפזמון 'הוי הפלמ"ח' (עממי), ביכו את המחסור - במזון, בסיגריות, בנשק, בביגוד ומה לא. פיזמונים אחרים שחוברו פיארו פעולות שהצליחו, כגון 'יום הדין הגדול' (עממי). כמו כן אימץ הפלמ"ח גם שירים ארצישראליים רציניים, שביטאו את אהבת הארץ, כגון 'יש לי כינרת' (מילים ולחן צבי בן יוסף).