שינוי ביחס הבריטים

שלטונות הצבא לא התערבו ונטו להעלים עין מהנעשה כל עוד היו האימונים בלתי סדירים ובקנה-מידה קטן. אולם לאחר שהאימונים הפכו לעיסוק שיטתי שהקיף קבוצות גדולות של צעירים, הם לא יכלו להתעלם מכך. ב- 20 ביוני 1947 דרש לויטננט-קולונל דנט ((Dent, בהנחיית מפקד המחוז בקפריסין, ממזכירויות המחנות לחדול מהאימונים הצבאיים. ההוראה לוותה באיום להטיל על המעפילים עונשים קולקטיביים, כגון הפסקת ביקורי קרובים הדדיים בין מחנות ה"קיץ" ו"החורף", שלילת סיגריות והפסקת הסיוע של הג'וינט. חברי המזכירויות הצהירו בתגובה כי אין במחנות נשק והאימונים שמדובר בהם אינם אלא תרגילי צופים. דנט, שהיה לו יחס ידידותי למעפילים, ניסה להפחית מחשיבות העניין ולהורידו מסדר היום. הקצינים המופקדים באופן ישיר על המחנות העדיפו להימנע מחיכוכים עם המעפילים, שהיו עלולים לגרום להגברת התסיסה במחנות. בפועל נמנעו השלטונות מלנקוט צעדים ממשיים להפסקת אימוני 'שורות-המגינים'.
השלטונות הבריטים התערבו בפעילות 'שורות-המגינים' רק כאשר חרגה מתחומי מחנות המעצר. הם איתרו חלק מהמנהרות שחפרו המעפילים, עסקו בתפיסת הבורחים והעמידו אותם לדין בפני בית משפט אזרחי שפסק להם תקופות מאסר של חודשים אחדים. כשהחלו מבצעי הבריחה הגדולים, נפסקו המשפטים, והנלכדים הוכנסו למחנה מס' 55 המבודד שב''מחנות הקיץ'', שהפך למחנה עונשין. היו גם מקרים אחדים שבהם התעללו אנשי כוחות הביטחון הבריטים במעפילים שנתפסו, הפשיטו אותם עירומים והיכו אותם.
עדות לכך שהבריטים הבינו את תכלית הפעילות ב'שורות-המגינים' ניתן לגלות בהערכת הדרגים הצבאיים והפוליטיים בלונדון. ערב סיום המנדט בארץ-ישראל, העריכו הבריטים כי בעת מעצרם במחנות קפריסין עברו רבים מהמעפילים אימונים צבאיים מוגברים ללא נשק, וכי הם העתודה הזמינה ביותר העומדת לרשות ה'הגנה'.