ניסיון החבלה בחוף בת גלים
ב- 27 בפברואר 1947 עצרו הבריטים את מעפילי האונייה "חיים ארלוזורוב" ("אולואה"), אשר הצליחה לפרוץ את המצור הימי, ועלתה על שרטון בחוף בת-גלים שבחיפה. האונייה נשארה תקועה במרחק מטרים ספורים מקו החוף. לדופנה נקשרו שתי ספינות משמר בריטיות. כל המעפילים הורדו ממנה, אולם אנשי פלמ"ח אחדים שליוו אותם נשארו חבויים באונייה, ב"סליק" שהותקן לצורכי מילוט.
ב- 27 בפברואר 1947 עצרו הבריטים את מעפילי האונייה "חיים ארלוזורוב" ("אולואה"), אשר הצליחה לפרוץ את המצור הימי, ועלתה על שרטון בחוף בת-גלים שבחיפה. האונייה נשארה תקועה במרחק מטרים ספורים מקו החוף. לדופנה נקשרו שתי ספינות משמר בריטיות. כל המעפילים הורדו ממנה, אולם אנשי פלמ"ח אחדים שליוו אותם נשארו חבויים באונייה, ב"סליק" שהותקן לצורכי מילוט.
לוחם 'החוליה', משה ליפסון, שנסע באותו בוקר באזור עם יוסף גדרון, מפקד הפלי"ם, ראה את האונייה ואת הספינות הסמוכות אליה. הוא החליט לפוצצן, בהנחה שאמצעי הביטחון סביבן יהיו פחותים מאלה הקיימים בנמל חיפה. ליפסון שיתף בתוכניתו את יוחאי בן-נון, השניים שיכנעו את יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי שאליו השתייכה 'החוליה', בנחיצות הפעולה ובסיכויי הצלחתה, והוא נתן לה אישור.
לצורך הסוואת תוכנית המבצע, נעזרו בן-נון וליפסון בהניה, מורה מקיבוץ שדות-ים. בעוד בן-נון ממתין מאחורי גדר של אחד הבתים, ירדו ליפסון והניה שלובי זרוע לחוף. ליפסון חגר למותניו את המינשא עם חומר הנפץ, כשעפרונות ההשהייה מופעלים. הוא לבש בגד ים ועליו מעיל ארוך אותו שאל מהניה, בכדי להסתיר את המטען שעל גופו. הצמד נשכב על שפת הים והתחזה לזוג, המתנה אהבים. חייל בריטי סקרן הבחין בהם ובמשך דקות ארוכות התבונן לעברם. בנסיבות אלה לא יכול ליפסון לקום למשימתו. כשעזב לבסוף החייל את המקום, אזל הזמן שתוכנן לצורך הטמנת חומר הנפץ בספינות המשמר והנסיגה מהשטח, ולכן החליטו בן-נון וליפסון לוותר על הביצוע. ליפסון והניה חזרו לבן-נון, שניטרל בעזרת אולר את עפרונות ההשהייה, והשלושה הסתלקו מהחוף.
ספינות המשמר עזבו למחרת את אוניית המעפילים, ושוב לא ניתן לפגוע בהן. בדיעבד הסתבר כי הופעתו הפתאומית של החייל הבריטי בחוף, הצילה אולי את חייהם של אנשי הפלי"ם שהסתתרו באותה שעה בתוך אוניית המעפילים.
לוחם 'החוליה', משה ליפסון, שנסע באותו בוקר באזור עם יוסף גדרון, מפקד הפלי"ם, ראה את האונייה ואת הספינות הסמוכות אליה. הוא החליט לפוצצן, בהנחה שאמצעי הביטחון סביבן יהיו פחותים מאלה הקיימים בנמל חיפה. ליפסון שיתף בתוכניתו את יוחאי בן-נון, השניים שיכנעו את יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי שאליו השתייכה 'החוליה', בנחיצות הפעולה ובסיכויי הצלחתה, והוא נתן לה אישור.
לצורך הסוואת תוכנית המבצע, נעזרו בן-נון וליפסון בהניה, מורה מקיבוץ שדות-ים. בעוד בן-נון ממתין מאחורי גדר של אחד הבתים, ירדו ליפסון והניה שלובי זרוע לחוף. ליפסון חגר למותניו את המינשא עם חומר הנפץ, כשעפרונות ההשהייה מופעלים. הוא לבש בגד ים ועליו מעיל ארוך אותו שאל מהניה, בכדי להסתיר את המטען שעל גופו. הצמד נשכב על שפת הים והתחזה לזוג, המתנה אהבים. חייל בריטי סקרן הבחין בהם ובמשך דקות ארוכות התבונן לעברם. בנסיבות אלה לא יכול ליפסון לקום למשימתו. כשעזב לבסוף החייל את המקום, אזל הזמן שתוכנן לצורך הטמנת חומר הנפץ בספינות המשמר והנסיגה מהשטח, ולכן החליטו בן-נון וליפסון לוותר על הביצוע. ליפסון והניה חזרו לבן-נון, שניטרל בעזרת אולר את עפרונות ההשהייה, והשלושה הסתלקו מהחוף.
ספינות המשמר עזבו למחרת את אוניית המעפילים, ושוב לא ניתן לפגוע בהן. בדיעבד הסתבר כי הופעתו הפתאומית של החייל הבריטי בחוף, הצילה אולי את חייהם של אנשי הפלי"ם שהסתתרו באותה שעה בתוך אוניית המעפילים.