אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב"

אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" (על שמו של אחד מבכירי הנהגת היישוב ומנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנרצח בידי אלמונים בחוף ימה של תל-אביב בשנת 1933) הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמלי בולטימור בארצות-הברית ובנמל מרסיי שבצרפת, על-ידי זאב שינד, גד הילב, שמריה צמרת, גדעון (גדע) שוחט, מלווי האונייה ואנשים נוספים.
האונייה שנבנתה בשנת 1912, שימשה בעבר את הצי האמריקאי ובמלחמת העולם השנייה שירתה כתחנה מטאורולוגית שטה בים הארקטי ובצפון האוקיינוס האטלנטי. רב-החובל של "חיים ארלוזורוב" היה גד הילב וסגניו היו המתנדב היהודי-אמריקאי, ארתור ברנסטיין והספרדי פדרו לופס. מפקד האונייה היה לובה (אריה) אליאב. ה'גדעוני' - משה (מוסיק) גדרון. מלווים נוספים היו אנשי הפלי"ם ישראל אוירבך, צבי כצנלסון, ניסן לויתן, יעקב ארנון וכן אפרים צוקר, אברהם שביט ויחזקאל מעוז (השניים האחרונים הצטרפו למסע באיטליה). בצוות האונייה נכללו כעשרים מתנדבים יהודים- אמריקאים.
מסעה של "חיים ארלוזורוב" היה המסע הארוך ביותר בתולדות מפעל ההעפלה. האונייה הפליגה ב- 1 בינואר 1947 ממרסיי לנמל טרלבורג בשבדיה, העמיסה 664 מעפילים (מהם 550 נשים) וב- 24 בינואר הפליגה לעבר מטפונטו באיטליה, שם העמיסה ב- 21 בפברואר 684 מעפילים נוספים (כשלושה רבעים מהם גברים) ובסך-הכל היו עליה 1,384 מעפילים. הימים שחלפו עד גילוייה של האונייה נוצלו להיערכות לקראת ההתמודדות עם הבריטים. בשל חוזקה ומהירותה היחסית של האונייה, תיכנן צוות המלווים לנסות להתפרץ לחוף תוך הסתכנות בהתנגשות במשחתות שינסו לחסום את דרכה, ולשלח מעפילים לחוף בשחייה. מאמץ רב הוקדש להכנת המעפילים להתנגשות: האונייה חולקה לגזרות, נקבעו אנשים שיאיישו אותן והוכנו "אמצעי לחימה" כגון אלות, קופסאות שימורים וברגים. מטוס סיור בריטי גילה את האונייה ב- 27 בפברואר, במרחק כ- 60 ק"מ מפורט-סעיד במצרים. חמש משחתות הצטרפו אליה, ו"חיים ארלוזורוב" המשיכה בתנועתה לעבר מפרץ חיפה.
בבוקר ה- 28 בפברואר הגבירה לפתע "חיים ארלוזורוב" את מהירותה בניסיון להתגבר על המשחתות שחסמו את דרכה. משחתת בריטית נצמדה אליה והעלתה 13 חיילים אשר הסתערו לעבר מרכז האונייה. קבוצת מעפילים השתלטה עליהם, השליכה עשרה מהם לים ושלושה נוספים נישבו והוכו מכות נמרצות. משחתת נוספת נצמדה לאונייה והעלתה אליה 18 חיילים שכבשו את גשר הפיקוד ובהמשך השתלטו תוך מאבק וירי באוויר על מרכז האונייה ועל הירכתיים. בתוך כך קרבה "חיים ארלוזורוב" לחוף, ו- 14 מעפילים קפצו ממנה והחלו לשחות לעבר החוף, אך נלכדו בידי הבריטים. באותה שעה עלתה האונייה על שרטון מול חוף בת-גלים ונעצרה. המעפילים השליכו עוגן והשקיעו את האונייה במים הרדודים, בכדי להכביד על הבריטים. המאבק ארך כשלוש שעות עד שהוכרע. במהלכו נפצעו כ- 30 מעפילים ו- 12 חיילים בריטים. הקשר עם מטה ה'מוסד' פעל עד הרגע האחרון, וכאשר נתקעה האונייה בסלעי חוף בת-גלים, פוצץ גדרון, ה'גדעוני', את מכשיר הקשר.
המעפילים הורדו מהאונייה אל אסדות נחיתה ומהן הועברו לאניות הגירוש "אושן וויגור", "אמפייר לייף גארד" ו"אמפייר קומפורט", שלקחו אותם למחנה מעצר מס' 66 בקפריסין. המלווים ישראל אוורבוך, ניסן לויתן ואברהם מעוז הסתתרו באונייה, ובחסות החשיכה הגיעו בשחייה לחוף בת-גלים. יתר המלווים התערבו בקרב המעפילים ויצאו עימם לקפריסין.
המאבק הנמרץ שניהלה "חיים ארלוזורוב" מול חופי הארץ הסב קורת רוח רבה לפעילי ההעפלה בארץ, ב'מוסד', ב'הגנה' ובפלמ"ח. האונייה הפכה לסמל ומופת לניהול מאבק אלים, שאינו גולש לשימוש בנשק חם (במידה רבה תודות לאיפוק שגילו הבריטים), תוך ניצול אמצעים טכניים מגוונים והסתמכות על נחישות אמונתם של המעפילים ועל כושרם של המלווים להנהיגם במאמץ העיקש לחתור לחופי הארץ.