ההתנגדות באוניות המעפילים - הוראות ונוהל

תפיסת אוניות המעפילים על-ידי הבריטים הניעה את מטה הפלמ"ח ו'המוסד לעליה ב'' לבחון שיטות שונות של התנגדות ללכידתם. בשלב ראשון, בתגובה לעליה במספר האוניות שנפלו בידי הבריטים, גובשה ביוני 1946 הסכמה בין מטה הפלמ"ח ל'מוסד' בעניינים הבאים:
1. החופים שייבחרו לנחיתת המעפילים יהיו בקצות הארץ, בצפון ובדרום. כך קוצר ככל האפשר זמן היחשפותן של האוניות הקרבות למשמרות הבריטים בים וביבשה.
2. עריכת פעולה משולבת של כמה אוניות מעפילים מארצות מוצא שונות בעת שיתקרבו יחד לחופי הארץ: אחת מהן תיחשף במתכוון, כדי למשוך את תשומת ליבם של הכוחות הבריטים, ותאפשר ליתר האוניות להתקרב בחשאי לחוף.
3. כדי להפחית את מספר האוניות הנתפסות, ייפגשו שתי ספינות במרחק יום הפלגה מהארץ, כל המעפילים ירוכזו באחת מהאוניות, והאחרת תשוב לאירופה להפלגה נוספת.
4. לאחר שספינה מתגלה, עליה להעלות את עצמה על שירטון בקירבת החוף ולנסות להוריד מעפילים בסירות לחוף, תוך הסתייעות באנשי היישובים היהודים הסמוכים לחוף.
5. בקירבת המים הטריטוריאלים של ארץ-ישראל יורדו המעפילים לסירות (חלק מציוד הספינה) ויחתרו לחוף בכוחות עצמם. גם אם ייתפס חלק מהסירות, קיים סיכוי שהאחרות יצליחו לחמוק ולהיעלם, ובכל מקרה לא יהיה לבריטים יסוד חוקי להחרים את אוניית האם.
6. הוחלט להגדיל את מספר אנשי הפלי"ם בצוות הימי של אוניות המעפילים, ולשלב ימאים יהודים מארצות-הברית ומארצות אחרות, במגמה להפחית ולצמצם את התלות בצוות המלחים הזר.
במחצית השניה של שנת 1946, בעקבות ההחלטה על גירוש המעפילים לקפריסין, עיבד מטה הפלמ"ח תוכנית התנגדות של המעפילים באוניות.