התנגדות באוניות המעפילים - דעיכה והפסקה
מגמת הבלימה של ההתנגדות בספינות המעפילים הפכה עד מהרה למדיניות לפיה יש לקיים רק התנגדות פסיבית בזמן העברת המעפילים לאוניות הגירוש בנמל חיפה.
אוניית המעפילים ''אף-על-פי כן'' שנלכדה ב- 27 בספטמבר 1947, הייתה אוניית המעפילים האחרונה שבה קמה התנגדות פעילה ונמרצת נגד כוחות הביטחון הבריטים. לאוניות ''מדינת היהודים'' ו''גאולה'' שהגיעו לחופי הארץ בראשית חודש אוקטובר, הורה 'המוסד לעליה ב'' להימנע מהתנגדות אקטיבית להשתלטות בלב ים, מתוך החשש (שהתבסס על מידע מודיעיני) שהבריטים עלולים להפעיל נשק חם על-מנת לפגוע במעפילים ולעצור את האונייה.
מגמת הבלימה של ההתנגדות בספינות המעפילים הפכה עד מהרה למדיניות לפיה יש לקיים רק התנגדות פסיבית בזמן העברת המעפילים לאוניות הגירוש בנמל חיפה. מטה הפלמ"ח לא שבע נחת מההנחיה למתן את ההתנגדות, וכך גם חלק מאנשיו מבין מלווי האוניות. במקרים אחדים דרשו מפקדי האוניות מטעם הפלמ"ח לקיים את ההתנגדות, למרות ההנחיות שקיבלו עם התקרבם לחופי הארץ. ככל הנראה, לא נמסרה להם הוראה פורמלית על שינוי במדיניות ההתנגדות.
עם החלטת עצרת האו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 על סיום המנדט וחלוקת ארץ-ישראל הושג היעד המדיני של מפעל ההעפלה. במציאות המדינית החדשה אבד טעמה של ההתנגדות המופגנת באוניות המעפילים. ביטוי בולט לתמורה הפוליטית ניתן למצוא בדרך סיומה של פרשת ה"פאנים" - אוניות המעפילים ''עצמאות'' ו''קיבוץ גלויות''. לאחר שהושגה הסכמה עם הבריטים, הורה יו"ר הנהלת הסוכנות-היהודית, דוד בן-גוריון, למפקד אוניות המעפילים, יוסי המבורגר (הראל), ישירות ומפורשות, להימנע ממאבק עם כוחות הביטחון הבריטים ולאפשר לצוותי השתלטות של הצי לעלות לאוניות בלב ים ולקבל את הפיקוד עליהן בדרכן היישר למחנות המעצר בקפריסין.
מכאן ועד הקמת מדינת ישראל במאי 1948, נאסר על אנשי הצוות לחבל במנועיהן של האוניות, על מנת להשאירם תקינים, מתוך הערכה שזהו רכוש שיוחזר במהרה לבעליו היהודים. בפועל לא קויימה בעת ההיא במרבית המקרים גם ההתנגדות הפסיבית בזמן ההעברה לאוניות הגירוש. במקרים הבודדים שקמה, כמו באוניות ''כ"ט בנובמבר'' ו''נחשון'', הייתה ההתנגדות סמלית בלבד והשתתפו בה רק קבוצות קטנות של מעפילים, בדרך-כלל בני נוער.
מגמת הבלימה של ההתנגדות בספינות המעפילים הפכה עד מהרה למדיניות לפיה יש לקיים רק התנגדות פסיבית בזמן העברת המעפילים לאוניות הגירוש בנמל חיפה. מטה הפלמ"ח לא שבע נחת מההנחיה למתן את ההתנגדות, וכך גם חלק מאנשיו מבין מלווי האוניות. במקרים אחדים דרשו מפקדי האוניות מטעם הפלמ"ח לקיים את ההתנגדות, למרות ההנחיות שקיבלו עם התקרבם לחופי הארץ. ככל הנראה, לא נמסרה להם הוראה פורמלית על שינוי במדיניות ההתנגדות.
עם החלטת עצרת האו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 על סיום המנדט וחלוקת ארץ-ישראל הושג היעד המדיני של מפעל ההעפלה. במציאות המדינית החדשה אבד טעמה של ההתנגדות המופגנת באוניות המעפילים. ביטוי בולט לתמורה הפוליטית ניתן למצוא בדרך סיומה של פרשת ה"פאנים" - אוניות המעפילים ''עצמאות'' ו''קיבוץ גלויות''. לאחר שהושגה הסכמה עם הבריטים, הורה יו"ר הנהלת הסוכנות-היהודית, דוד בן-גוריון, למפקד אוניות המעפילים, יוסי המבורגר (הראל), ישירות ומפורשות, להימנע ממאבק עם כוחות הביטחון הבריטים ולאפשר לצוותי השתלטות של הצי לעלות לאוניות בלב ים ולקבל את הפיקוד עליהן בדרכן היישר למחנות המעצר בקפריסין.
מכאן ועד הקמת מדינת ישראל במאי 1948, נאסר על אנשי הצוות לחבל במנועיהן של האוניות, על מנת להשאירם תקינים, מתוך הערכה שזהו רכוש שיוחזר במהרה לבעליו היהודים. בפועל לא קויימה בעת ההיא במרבית המקרים גם ההתנגדות הפסיבית בזמן ההעברה לאוניות הגירוש. במקרים הבודדים שקמה, כמו באוניות ''כ"ט בנובמבר'' ו''נחשון'', הייתה ההתנגדות סמלית בלבד והשתתפו בה רק קבוצות קטנות של מעפילים, בדרך-כלל בני נוער.