ההתנגדות באוניות המעפילים - עד יולי 1946
מאוגוסט 1945 עד יולי 1946 הגיעו ארצה 19 אוניות מעפילים. 8 מתוכן הצליחו לחמוק מהבריטים (כולל 'ברל כצנלסון' שנלכדה לאחר שמרבית אנשיה הורדו בשלום). עד לגירוש המעפילים לקפריסין באוגוסט 1946, הקפיד 'המוסד לעליה ב' לא לסבך את אוניות המעפילים בהתנגשויות אלימות עם כוחות הביטחון הבריטים.
חלקם של המעפילים במאבק על ההעפלה בתקופת פעילותה של 'תנועת המרי העברי' (נובמבר 1945 - יולי 1946) היה סביל בעיקרו. מאוגוסט 1945 עד יולי 1946 הגיעו ארצה 19 אוניות מעפילים. 8 מתוכן הצליחו לחמוק מהבריטים (כולל 'ברל כצנלסון' שנלכדה לאחר שמרבית אנשיה הורדו בשלום). עד לגירוש המעפילים לקפריסין באוגוסט 1946, הקפיד 'המוסד לעליה ב' לא לסבך את אוניות המעפילים בהתנגשויות אלימות עם כוחות הביטחון הבריטים. מקרה יחיד בתקופה זו בו נקראו המעפילים ליטול חלק פעיל יותר במאבק על זכות העלייה היה בפרשת ''לה-ספציה'', באפריל 1946, ובעקבותיו הותר לאוניות ''אליהו גולומב'' ו''דב הוז'' להגיע ארצה בתיאום עם הבריטים.
עד אוגוסט 1946, הועברו המעפילים עם מעצרם למחנה עתלית ונמצאו תחת טיפולה של לשכת העלייה בסוכנות-היהודית. בעול ההגנה והמאבק האלים על זכות העלייה לארץ בפרק הזמן הנדון נשאו אנשי היישוב. רוב הפעולות הצבאיות של הפלמ"ח באותה עת נעשו בתחום ההעפלה. כך גם פעולות המרי ההמוניות בהן השתתפו אלפי חברי 'הגנה' בכפר ובעיר, שהסתיימו לא אחת בהרוגים ובפצועים (כגון: ההתנגשויות בעמק חפר ובשרון ו'ליל ווינגייט').
בחודשים הראשונים לחידוש ההעפלה עם תום מלחמת העולם השניה, אוגוסט-דצמבר 1945, הצליחו כל אוניות המעפילים להגיע ארצה בחשאי. מחודש ינואר 1946 פעל הצי הבריטי באופן שיטתי ללכידת אוניות המעפילים בהתקרבן לחופי הארץ (האונייה הראשונה שנתפסה הייתה ''אנצו סירני'' ב- 17 בינואר). עד אז לא גובשו הוראות מתאימות למלווי אוניות המעפילים באשר להתנגדות בעת התפיסה.
החל בחודש מרס 1946, בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל על כוונות הבריטים, שינה 'המוסד', את ההוראות להתנהגות באוניות המעפילים בעת היתקלות בצי הבריטי. הן צוו לגלות התנגדות במקרה שינסו לעוצרן בלב ים ולאלצן להפליג ליעד אחר לבד מארץ-ישראל. למפקדי האוניות ניתנה הוראה לחבל במכונות ולעורר מהומות במידה וידרשו לסטות מנתיבם, באם יובלו לחופי הארץ - לקבל את הדין ולא לעשות דבר.
בתקופה שבין אוגוסט 1945 ליולי 1946, איפשרו נסיבותיה האנושיות הייחודיות של ההעפלה, האפיקים בהם התנהל המאבק המזויין והתנאים הפוליטיים - להקטין למינימום את מעורבותם של המעפילים עצמם בעימות ישיר עם כוחות הביטחון הבריטיים ונמנע הכורח להציבם בחזית מאבק ההעפלה. אולם התמורה במדיניות הבריטית שהתבטאה ב"שבת השחורה" ובגירוש המעפילים לקפריסין, בצד הקפאת המאבק המזויין של ה'הגנה' בארץ, גרמו להחלטת מעצבי המדיניות הציונית לשלב את המעפילים באופן אקטיבי במאבק ההעפלה.
עד אוגוסט 1946, הועברו המעפילים עם מעצרם למחנה עתלית ונמצאו תחת טיפולה של לשכת העלייה בסוכנות-היהודית. בעול ההגנה והמאבק האלים על זכות העלייה לארץ בפרק הזמן הנדון נשאו אנשי היישוב. רוב הפעולות הצבאיות של הפלמ"ח באותה עת נעשו בתחום ההעפלה. כך גם פעולות המרי ההמוניות בהן השתתפו אלפי חברי 'הגנה' בכפר ובעיר, שהסתיימו לא אחת בהרוגים ובפצועים (כגון: ההתנגשויות בעמק חפר ובשרון ו'ליל ווינגייט').
בחודשים הראשונים לחידוש ההעפלה עם תום מלחמת העולם השניה, אוגוסט-דצמבר 1945, הצליחו כל אוניות המעפילים להגיע ארצה בחשאי. מחודש ינואר 1946 פעל הצי הבריטי באופן שיטתי ללכידת אוניות המעפילים בהתקרבן לחופי הארץ (האונייה הראשונה שנתפסה הייתה ''אנצו סירני'' ב- 17 בינואר). עד אז לא גובשו הוראות מתאימות למלווי אוניות המעפילים באשר להתנגדות בעת התפיסה.
החל בחודש מרס 1946, בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל על כוונות הבריטים, שינה 'המוסד', את ההוראות להתנהגות באוניות המעפילים בעת היתקלות בצי הבריטי. הן צוו לגלות התנגדות במקרה שינסו לעוצרן בלב ים ולאלצן להפליג ליעד אחר לבד מארץ-ישראל. למפקדי האוניות ניתנה הוראה לחבל במכונות ולעורר מהומות במידה וידרשו לסטות מנתיבם, באם יובלו לחופי הארץ - לקבל את הדין ולא לעשות דבר.
בתקופה שבין אוגוסט 1945 ליולי 1946, איפשרו נסיבותיה האנושיות הייחודיות של ההעפלה, האפיקים בהם התנהל המאבק המזויין והתנאים הפוליטיים - להקטין למינימום את מעורבותם של המעפילים עצמם בעימות ישיר עם כוחות הביטחון הבריטיים ונמנע הכורח להציבם בחזית מאבק ההעפלה. אולם התמורה במדיניות הבריטית שהתבטאה ב"שבת השחורה" ובגירוש המעפילים לקפריסין, בצד הקפאת המאבק המזויין של ה'הגנה' בארץ, גרמו להחלטת מעצבי המדיניות הציונית לשלב את המעפילים באופן אקטיבי במאבק ההעפלה.