ההתנגדות באוניות המעפילים - מתחילת הגירוש לקפריסין
בראשית אוגוסט 1946 החליטו הבריטים לגרש את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין. במציאות שנוצרה, שולבו המעפילים במאבק ההעפלה באורח פעיל ונדרשו להתנגד בכוח להשתלטות הבריטים על ספינתם ולגירושם.
כתוצאה מהשעיית פעולותיה הצבאיות של 'תנועת המרי העברי' בעקבות "השבת-השחורה" ב- 29 ביוני 1946, פחתה במידה ניכרת עוצמת המאבק על ההעפלה. בראשית אוגוסט 1946 החליטו הבריטים לגרש את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין. במציאות שנוצרה, שולבו המעפילים במאבק ההעפלה באורח פעיל ונדרשו להתנגד בכוח להשתלטות הבריטים על ספינתם ולגירושם.
התנגדות כלשהי למעצר ספינות המעפילים בידי הבריטים קמה כמעט בכל כלי השייט שנתפסו בשנים 1948-1946. ההתנגדות התמסדה והפכה למדיניות עקב החלטת הגירוש לקפריסין. מטה הפלמ"ח ואנשי 'המוסד' המופקדים על הורדת המעפילים בחוף, בראשותו של דוד נמרי, דחפו לגיבושה וליישומה של מגמה זו.
הצעד הראשון היה ניסיונות החבלה, שחלקן אף הוכתר בהצלחה, באוניות הגירוש הבריטיות בנמל חיפה במחצית אוגוסט. לאחר שהבריטים גילו את חומרי הנפץ שהועלו לאוניות ''ארבע חירויות'' ו''פלמ"ח'' בעת העברת מעפיליהן לאוניות הגירוש, לא צויידו עוד אוניות המעפילים באמצעי חבלה עם הפלגתן מאירופה, והמאבק על הספינות נגד ניסיונות התפיסה וההעברה לאוניות הגירוש הוגבל להתנגדות ב'נשק קר' בלבד. משימת החבלה באוניות הוטלה מכאן ואילך על 'החוליה' - יחידת החבלה הימית של הפלמ"ח.
סירובן של אוניות המעפילים לשעות להוראותיהם, אילצה את הבריטים לנגוח בדפנותיהן בכדי לעוצרן. ניסיונותיהם לעלות לאונייה שנלכדה היו כרוכים במאמץ רב בדרך-כלל. המלווים אירגנו את המעפילים והכשירו אותם להתנגד לכוחות הביטחון הבריטים. התמודדות זו חייבה הקניית הכשרה פסיכולוגית מתאימה ואימון מוקדם ב'נשק קר'. הרוב המכריע של ציבור המעפילים גילה נכונות להשתתף במאמץ ההתנגדות וראה בו אתגר, שכרוך אמנם בסיכון, אך מבטא את נחישותו להיכנס ארצה. המלווים היו אחראים לתיכנון, להכנות האירגוניות ולניהול המערכה באונייה. בהתאם להנחיותיהם גודר אזור הסיפון ובוצר תא ההגה, והמעפילים נחלקו לקבוצות-משימה, צויידו במקלות, בבקבוקים ובקופסאות שימורים וגם בכמה מסיכות נגד גז מדמיע לצורך המאבק. צעירים תורגלו במהלך ההפלגה להשתמש בציוד ואחרים - לקפוץ מהאונייה ולהגיע בשחייה אל החוף עם התקרבה לנמל חיפה.
ההיערכות המקפת, שנעשתה מבעוד מועד, הקשתה על הבריטים. הם נזקקו לסילוני מים, לגז מדמיע ולעתים נדירות גם לירי מנשק קל בכדי להשתלט על האונייה. בדרך-כלל נשברה התנגדות המעפילים כאשר פגעו פצצות גז מדמיע במחסנים שבהם התרכזו. בהגיעם לנמל חיפה הורדו המעפילים עייפים וסחוטים מהמסע ומהמאבק, חלקם חבולים ופצועים, לאחר שניהלו התכתשות עקשנית ופעמים נואשת כנגד הורדתם מהספינה. לא אחת היקשו על הבריטים לגרור אותם לאוניות הגירוש בשלבם זרועותיהם.
במהלך התקופה הנדונה (יולי 1946 עד מאי 1948) עברה סוגיית ההתנגדות גלגולים ושלבים בהתאם לתנאים ולנסיבות המשתנות. על צורת ההתנגדות ועוצמתה התעוררו מחלוקות בעיקר בין מטה הפלמ"ח להנהגת 'המוסד'. פרשת ההתנגדות, שנחשבה במשך שנים רבות כאחד הגילויים ההירואיים ביותר של המאבק לתקומת מדינת ישראל, נתפסת כיום באופן שונה, וזוכה גם להערכות ביקורתיות.
התנגדות כלשהי למעצר ספינות המעפילים בידי הבריטים קמה כמעט בכל כלי השייט שנתפסו בשנים 1948-1946. ההתנגדות התמסדה והפכה למדיניות עקב החלטת הגירוש לקפריסין. מטה הפלמ"ח ואנשי 'המוסד' המופקדים על הורדת המעפילים בחוף, בראשותו של דוד נמרי, דחפו לגיבושה וליישומה של מגמה זו.
הצעד הראשון היה ניסיונות החבלה, שחלקן אף הוכתר בהצלחה, באוניות הגירוש הבריטיות בנמל חיפה במחצית אוגוסט. לאחר שהבריטים גילו את חומרי הנפץ שהועלו לאוניות ''ארבע חירויות'' ו''פלמ"ח'' בעת העברת מעפיליהן לאוניות הגירוש, לא צויידו עוד אוניות המעפילים באמצעי חבלה עם הפלגתן מאירופה, והמאבק על הספינות נגד ניסיונות התפיסה וההעברה לאוניות הגירוש הוגבל להתנגדות ב'נשק קר' בלבד. משימת החבלה באוניות הוטלה מכאן ואילך על 'החוליה' - יחידת החבלה הימית של הפלמ"ח.
סירובן של אוניות המעפילים לשעות להוראותיהם, אילצה את הבריטים לנגוח בדפנותיהן בכדי לעוצרן. ניסיונותיהם לעלות לאונייה שנלכדה היו כרוכים במאמץ רב בדרך-כלל. המלווים אירגנו את המעפילים והכשירו אותם להתנגד לכוחות הביטחון הבריטים. התמודדות זו חייבה הקניית הכשרה פסיכולוגית מתאימה ואימון מוקדם ב'נשק קר'. הרוב המכריע של ציבור המעפילים גילה נכונות להשתתף במאמץ ההתנגדות וראה בו אתגר, שכרוך אמנם בסיכון, אך מבטא את נחישותו להיכנס ארצה. המלווים היו אחראים לתיכנון, להכנות האירגוניות ולניהול המערכה באונייה. בהתאם להנחיותיהם גודר אזור הסיפון ובוצר תא ההגה, והמעפילים נחלקו לקבוצות-משימה, צויידו במקלות, בבקבוקים ובקופסאות שימורים וגם בכמה מסיכות נגד גז מדמיע לצורך המאבק. צעירים תורגלו במהלך ההפלגה להשתמש בציוד ואחרים - לקפוץ מהאונייה ולהגיע בשחייה אל החוף עם התקרבה לנמל חיפה.
ההיערכות המקפת, שנעשתה מבעוד מועד, הקשתה על הבריטים. הם נזקקו לסילוני מים, לגז מדמיע ולעתים נדירות גם לירי מנשק קל בכדי להשתלט על האונייה. בדרך-כלל נשברה התנגדות המעפילים כאשר פגעו פצצות גז מדמיע במחסנים שבהם התרכזו. בהגיעם לנמל חיפה הורדו המעפילים עייפים וסחוטים מהמסע ומהמאבק, חלקם חבולים ופצועים, לאחר שניהלו התכתשות עקשנית ופעמים נואשת כנגד הורדתם מהספינה. לא אחת היקשו על הבריטים לגרור אותם לאוניות הגירוש בשלבם זרועותיהם.
במהלך התקופה הנדונה (יולי 1946 עד מאי 1948) עברה סוגיית ההתנגדות גלגולים ושלבים בהתאם לתנאים ולנסיבות המשתנות. על צורת ההתנגדות ועוצמתה התעוררו מחלוקות בעיקר בין מטה הפלמ"ח להנהגת 'המוסד'. פרשת ההתנגדות, שנחשבה במשך שנים רבות כאחד הגילויים ההירואיים ביותר של המאבק לתקומת מדינת ישראל, נתפסת כיום באופן שונה, וזוכה גם להערכות ביקורתיות.