הדיונים על פירוק מטה הפלמ"ח

ב- 29 בספטמבר 1948 הורה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על פירוק מטה הפלמ"ח. מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), אשר רוב מפקדי הפלמ"ח נימנו על שורותיה, התנגדה בחריפות ודרשה לדון בהוראה לפני ביצועה בדרג הממלכתי ב'מועצת המדינה הזמנית' (הגוף שקדם לכנסת) ובדרג התנועתי ב'מועצת ההסתדרות הכללית'. בפועל נדונה ההחלטה רק בוועדת הביטחון של מועצת המדינה הזמנית ובוועד הפועל של ההסתדרות הכללית. גם בן-גוריון ומפ"ם העדיפו את הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, שהיה הזירה ה"טבעית" בה מפלגות הפועלים ניהלו את מאבקיהן. בן-גוריון הסתמך על הרוב המוחלט שהיה למפלגתו - מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) - בפורום זה. מפ"ם הסתמכה על הזיקה העמוקה של ההסתדרות ל'הגנה' בכלל ולפלמ"ח בפרט. ואולם בזירה זו היו תומכי הפלמ"ח מנועים מלדון בהיבטים הצבאיים והוויכוח התמקד בתחום הפוליטי-מפלגתי, דבר ששיחק לידיו של בן-גוריון. כאשר ניסו מפקד הפלמ"ח וממלא מקומו (יגאל אלון ואורי ברנר) להעלות טיעונים צבאיים, דחו אותם בן-גוריון והרמטכ"ל יעקב דורי על הסף.
פקודת הפירוק נדונה בוועד הפועל של ההסתדרות הכללית ב- 14 וב- 15 באוקטובר 1948. אנשי מפ"ם נימקו את חשיבות קיומו של הפלמ"ח כיחידת עילית בנאמנותו לתנועת הפועלים, וביכולתו להגן על הממשלה, אם תותקף בידי כוחות הימין (ארגוני הלח"י והאצ"ל). בן-גוריון שלל את הצורך ביחידה בעלת הכרה פוליטית והאשים את מפ"ם בניסיון להפוך חלק מן הצבא לצבא מפלגתי ובחבלה במשמעת הצבאית ביחידות מסויימות. ייחודו של הפלמ"ח - האשים בן-גוריון, -הוא לא בערכיו או באימונו המיוחד, אלא בנאמנותו למפלגה אחת.