טענות כנגד בעיות המשמעת
המתנגדים לתלונה על חוסר נאמנות מציבים מענה למול כל טענה וטענה.
המתנגדים לתלונה על חוסר נאמנות מציבים מענה למול כל טענה וטענה:
1) אף על פי ששדה נחשב כ"פסול" מוסרית, הוא מונה למפקד חטיבה 8 בתקופת המלחמה ומילא את תפקידו בנאמנות ללא ערעור.
2) לוחמי הפלי"ם שסירבו לעבור לחיל הים ונותרו בפלמ"ח היוו מיעוט (רוב חבריהם קיימו את ההוראה) והישארותם בפלמ"ח אושרה בידי ראש אגף המבצעים, ייגאל ידין.
3) התקריות בין לוחמי הפלמ"ח ללוחמי 'עציוני' הן בגדר תופעות שכיחות בין יחידות בעת מלחמה, המעידות על זלזול בחטיבות אחרות ועל קנאות יתר למשימה, אך לא על מגמות חתרניות.
4) סגן מפקד הפלמ"ח אמנם הפר פקודה, אולם ביטל זאת מייד כאשר נדרש לכך ושאלת הפרת מרותו של שר הביטחון לא עמדה כלל על הפרק.
5) השתתפות קציני צה"ל בכנס הפלמ"ח בניגוד להוראת בן-גוריון הייתה בעיקרה צעד מחאה כנגד מדיניות פירוק הפלמ"ח ונגד המגמה למנוע מיוצאי הפלמ"ח קידום. הכנס היה אמור לשאת אופי אזרחי ולא צבאי והמשתתפים עצמם נימקו את המעשה ביחסי חברות בלבד.
6) בנוגע לפרישת יוצאי הפלמ"ח מצה"ל מסכימים רוב החוקרים כי לא רק שלא הייתה הוראה מפלגתית לפרוש מהצבא, אלא שרוב הנהגת מפ"ם והתנועות הקיבוציות חייבו הישארות בצבא כחובה וכייעוד. החלטתם האישית של המתפטרים נבעה מתחושת התיסכול לגבי יכולתם להשפיע על עיצוב דמות הצבא וסיכוייהם לקידום אישי.
1) אף על פי ששדה נחשב כ"פסול" מוסרית, הוא מונה למפקד חטיבה 8 בתקופת המלחמה ומילא את תפקידו בנאמנות ללא ערעור.
2) לוחמי הפלי"ם שסירבו לעבור לחיל הים ונותרו בפלמ"ח היוו מיעוט (רוב חבריהם קיימו את ההוראה) והישארותם בפלמ"ח אושרה בידי ראש אגף המבצעים, ייגאל ידין.
3) התקריות בין לוחמי הפלמ"ח ללוחמי 'עציוני' הן בגדר תופעות שכיחות בין יחידות בעת מלחמה, המעידות על זלזול בחטיבות אחרות ועל קנאות יתר למשימה, אך לא על מגמות חתרניות.
4) סגן מפקד הפלמ"ח אמנם הפר פקודה, אולם ביטל זאת מייד כאשר נדרש לכך ושאלת הפרת מרותו של שר הביטחון לא עמדה כלל על הפרק.
5) השתתפות קציני צה"ל בכנס הפלמ"ח בניגוד להוראת בן-גוריון הייתה בעיקרה צעד מחאה כנגד מדיניות פירוק הפלמ"ח ונגד המגמה למנוע מיוצאי הפלמ"ח קידום. הכנס היה אמור לשאת אופי אזרחי ולא צבאי והמשתתפים עצמם נימקו את המעשה ביחסי חברות בלבד.
6) בנוגע לפרישת יוצאי הפלמ"ח מצה"ל מסכימים רוב החוקרים כי לא רק שלא הייתה הוראה מפלגתית לפרוש מהצבא, אלא שרוב הנהגת מפ"ם והתנועות הקיבוציות חייבו הישארות בצבא כחובה וכייעוד. החלטתם האישית של המתפטרים נבעה מתחושת התיסכול לגבי יכולתם להשפיע על עיצוב דמות הצבא וסיכוייהם לקידום אישי.