מקרים שבהם התגלו בעיות משמעת
טיעוניהם של בן-גוריון ותומכיו כלפי חוסר המשמעת בפלמ"ח התבססו על מספר מקרים שבהם נתגלתה הפרת משמעת (או תמיכה בכך) בקרב אנשי הפלמ"ח.
טיעוניהם של בן-גוריון ותומכיו כלפי חוסר המשמעת בפלמ"ח התבססו על מספר מקרים שבהם נתגלתה הפרת משמעת (או תמיכה בכך) בקרב אנשי הפלמ"ח.
1) באוקטובר 1946, לאחר החלטת הנהגת היישוב להפסיק את המאבק החמוש בבריטים, תקף יצחק שדה (שהיה מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון) מעל דפי הביטאון 'לאחדות העבודה', את התרפסותה של ההנהגה הציונית לפני הבריטים. במאמרו טען כי הלוחמים אינם חייבים לציית לפקודה שלא לפעול. בנובמבר 1947 "שילם" שדה על מעשהו, כשבן-גוריון שלל ממנו את המינוי למפקד חטיבה בטענה שמי שהטיף לאי ציות להנהגה הפוליטית פסול מבחינה מוסרית לתפקיד זה.
2) כאשר הוקמה יחידת 'השירות הימי' במרס 1948, היו בין לוחמי ה'פלמ"ח-ים' (פלי"ם) כאלה שלא נשמעו להוראת בן-גוריון לעבור לחיל החדש. רובם עשו כן, אך היו שסירבו לפקודה ונותרו בפלמ"ח כלוחמי יבשה.
3) באביב 1948, כאשר לחמה חטיבת הפלמ"ח 'הראל' בדרך לירושלים, אירעו תקריות חמורות בין לוחמיה לבין לוחמים מחטיבת 'עציוני' שלחמה באותה גיזרה. התקריות הגיעו עד כדי חטיפת ציוד לחימה וחילופי אש. בן-גוריון תבע להעמיד לדין את האחראים לתקריות והאשים את מפקד חטיבת הראל בחוסר המשמעת של חייליו.
4) ב- 23 במאי 1948, בתגובה להוראת בן-גוריון למטכ"ל, שפקודות יועברו ישירות לחטיבות הפלמ"ח (ולא דרך מטה הפלמ"ח), שלח סגן מפקד הפלמ"ח, שלום חבלין, הוראה שלא לקבל פקודות, אלא דרך מטה הפלמ"ח. לאחר שבן-גוריון הבהיר כי הוא רואה במעשה זה מרד בסמכות הצבא, נאלץ חבלין לבטל את הוראתו.
5) באוקטובר 1949, כשנה לאחר פירוק מטה הפלמ"ח ולאחר פירוק החטיבות, נערך כנס הפרידה של הפלמ"ח (הכנס השלישי). בהוראת בן-גוריון, אסר הרמטכ"ל בפקודה על יוצאי פלמ"ח שעדיין שירתו בצבא להשתתף בכנס, שהיה לפי הגדרתו כנס צבאי שאורגן על ידי גוף מפלגתי שמחוץ לצבא. הקצינים שהפרו את הפקודה והשתתפו בכנס הועמדו לדין משמעתי ושניים הורחקו מן הצבא.
6) בחודשים שלאחר הכנס עזבו מפקדים בכירים מיוצאי חטיבות הפלמ"ח את צה"ל בקצב מואץ. שנים לאחר מכן טען בן-גוריון כי עזיבתם הייתה תוצאה של המרדה מטעם מפ"ם או, ליתר דיוק, הוראות של הנהגות הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, שהורו למפקדים חברי המפלגה לעזוב את הצבא באופן קולקטיבי.
1) באוקטובר 1946, לאחר החלטת הנהגת היישוב להפסיק את המאבק החמוש בבריטים, תקף יצחק שדה (שהיה מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון) מעל דפי הביטאון 'לאחדות העבודה', את התרפסותה של ההנהגה הציונית לפני הבריטים. במאמרו טען כי הלוחמים אינם חייבים לציית לפקודה שלא לפעול. בנובמבר 1947 "שילם" שדה על מעשהו, כשבן-גוריון שלל ממנו את המינוי למפקד חטיבה בטענה שמי שהטיף לאי ציות להנהגה הפוליטית פסול מבחינה מוסרית לתפקיד זה.
2) כאשר הוקמה יחידת 'השירות הימי' במרס 1948, היו בין לוחמי ה'פלמ"ח-ים' (פלי"ם) כאלה שלא נשמעו להוראת בן-גוריון לעבור לחיל החדש. רובם עשו כן, אך היו שסירבו לפקודה ונותרו בפלמ"ח כלוחמי יבשה.
3) באביב 1948, כאשר לחמה חטיבת הפלמ"ח 'הראל' בדרך לירושלים, אירעו תקריות חמורות בין לוחמיה לבין לוחמים מחטיבת 'עציוני' שלחמה באותה גיזרה. התקריות הגיעו עד כדי חטיפת ציוד לחימה וחילופי אש. בן-גוריון תבע להעמיד לדין את האחראים לתקריות והאשים את מפקד חטיבת הראל בחוסר המשמעת של חייליו.
4) ב- 23 במאי 1948, בתגובה להוראת בן-גוריון למטכ"ל, שפקודות יועברו ישירות לחטיבות הפלמ"ח (ולא דרך מטה הפלמ"ח), שלח סגן מפקד הפלמ"ח, שלום חבלין, הוראה שלא לקבל פקודות, אלא דרך מטה הפלמ"ח. לאחר שבן-גוריון הבהיר כי הוא רואה במעשה זה מרד בסמכות הצבא, נאלץ חבלין לבטל את הוראתו.
5) באוקטובר 1949, כשנה לאחר פירוק מטה הפלמ"ח ולאחר פירוק החטיבות, נערך כנס הפרידה של הפלמ"ח (הכנס השלישי). בהוראת בן-גוריון, אסר הרמטכ"ל בפקודה על יוצאי פלמ"ח שעדיין שירתו בצבא להשתתף בכנס, שהיה לפי הגדרתו כנס צבאי שאורגן על ידי גוף מפלגתי שמחוץ לצבא. הקצינים שהפרו את הפקודה והשתתפו בכנס הועמדו לדין משמעתי ושניים הורחקו מן הצבא.
6) בחודשים שלאחר הכנס עזבו מפקדים בכירים מיוצאי חטיבות הפלמ"ח את צה"ל בקצב מואץ. שנים לאחר מכן טען בן-גוריון כי עזיבתם הייתה תוצאה של המרדה מטעם מפ"ם או, ליתר דיוק, הוראות של הנהגות הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, שהורו למפקדים חברי המפלגה לעזוב את הצבא באופן קולקטיבי.