הצופים

תנועת 'הצופים' הארץ ישראל היא חלק מתנועת הצופים העולמית, שמטרתה החינוכית היא השלמת החינוך הפורמלי בבתי הספר באמצעות פעילות עמלנית בטבע, בטיולים, במחנות וכדומה.
התנועה מחנכת לערכים אנושיים כלליים כאהבת המולדת, ומטפחת אזרחות טובה.
'הסתדרות הצופים בארץ ישראל' שנוסדה בפסח 1919, הייתה תנועת-הנוער הראשונה בארץ, וגם הגדולה מבין כל תנועות הנוער. גם תנועה זו שהיתה עצמאית ובלתי תלויה מבחינה פוליטית ושרבים מחניכיה באו מחוגים אזרחיים, הושפעה בשנות ה-30 מהמשיכה של בני הנוער בארץ להכשרה החלוצית בהתיישבות העובדת. ההצעה שבוגרי תנועת הצופים ייצאו גם הם למחנות עבודה ולהכשרה חלוצית במשקים נדונה בוועידת התנועה ב- 1936, ועוררה ויכוח סוער.
הסתדרות הצופים התקשתה להחליט על שליחת בוגריה למשקי ההתיישבות העובדת, שהיו מזוהים עם ההסתדרות הכללית ותנועת העבודה – יריבתן של החוגים האזרחיים. רק בדצמבר 1939 אושר מסלול ההכשרה החלוצית כאחד המסלולים לשנת השירות הנדרשת מכל בוגר תנועה.
בסוף 1938, עוד בטרם התקבלה החלטה רשמית, יצאו שישה מחניכי התנועה, בני 16, לשנת עבודה: בתחילה לקבוצת "מעין" של תנועת המכבי העולמי, ואחר כן לקריית-ענבים. ובעקבותיהם יצאו קבוצות נוספות. ההחלטה שהתקבלה בוועידה השביעית, ביולי 1942, קבעה כי [יש] "לחנך את הנוער העברי לנאמנות לערכי הרוח של עם ישראל, להגשמה ציונית חלוצית בכל שטחי החיים...."
החלטה זו איפשרה לרבים מבוגרי התנועה לצאת להכשרה, ואחריה להכשרה המגוייסת.
עם תחילת הדיונים בדבר התגייסות הכשרות תנועות-הנוער לפלמ"ח, ולאחר פרסום צו הגיוס הרביעי של מוסדות היישוב, נטתה הנהגת התנועה לגייס את הכשרותיה לפלמ"ח, על אף חילוקי דעות קשים בין ראשי התנועה, שחששו כי הגיוס יפגע בשלמות ההכשרות.
בהשפעת החלטות הנהגת מפא"י – לגייס רק מיכסות של התנועה, החליטה הנהגת 'הצופים' לגייס לפלמ"ח רק שליש מחברי ההכשרה הבוגרת. ביולי 1943 התגייסה הקבוצה הראשונה של התנועה לפלמ"ח במסגרת מיכסה של גרעין ב'.
בניגוד לעמדת ראשי התנועה החליטו חברי הכשרות 'הצופים' ג' וד' (1945-1944, 1946) להתגייס בשלמותן לפלמ"ח לשנתיים (ולא לשנה אחת, כפי שהיה מקובל עד אז). בתגובה הסירה ההנהגה את אחריותה מן ההכשרות, בטענה שהן נמצאות במסגרת שלתנועה אין בה השפעה.
במועצה הארצית ה- 11 (1946), אורגנו מוסדות התנועה מחדש. בוגרים מקבוצות ההתיישבות וההכשרות שותפו בכל מוסדות התנועה. בינתיים השתנו המושגים: הדגשת ההגשמה החלוצית בהתיישבות עלתה בקנה אחד עם דרישת המוסדות הלאומיים לגיוס הנוער לעבודה ולאימונים.
הקשר עם ההכשרות המגוייסות חודש, והן שבו ונכללו במסגרת החינוכית של התנועה. הכשרות 'צופים ה', ו-ו' (1947,1948), היו מהגדולות והחזקות בין ההכשרות המגוייסות בפלמ"ח.
במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6 באוקטובר 1946) עלו שני גרעיני התיישבות של 'צופים', שכבר סיימו את שירותם בפלמ"ח, והתיישבו בנגב (לימים – בארי וחצרים). יחד עם תשעה יישובים נוספים שהוקמו בלילה אחד.
בועידת התנועה במאי 1948 נתקבל נוסח מתוקן של מטרות התנועה: התנועה "מכוונת חבריה לחיי שירות וחלוציות בכל שטחי החיים, מתוך הבלטה והעדפה של החלוציות בהתיישבות".
החלטה זו מסמנת את נקודת השיא בו זכתה ההגשמה החלוצית בהתיישבות לעמוד בראש סולם יעדי ההגשמה של התנועה. ההחלטה חיזקה את הקשר בין בוגרי התנועה להתיישבות העובדת ולפלמ"ח. נותרה במחלוקת שאלת הזרם ההתיישבותי המועדף. תנועת 'הצופים' השתדלה לשמור על עצמאותה האידיאולוגית ועל כלליותה באמצעות פיזור הגרעינים בין התנועות ההתיישבותיות השונות ועמידה על הדרישה למנות מפקדים מקרב תנועת 'הצופים'. הכשרותיה המגוייסות הצטיינו בלכידותן וברמתן החברתית-תרבותית, שסייעה להן לשמור על קיומן גם נוכח כמות נפגעים גדולה מאוד ופניית חברים לפיקוד ולמקצועות.
בסך הכל גייסה התנועה לפלמ"ח 6 הכשרות (למעשה – 5, אחת כללה שני שנתונים) שמנו יחדיו כ-620 חברים. חברי הכשרות אלה הקימו לאחר שחרורם חמישה קיבוצים חדשים: בארי (6.10.46), חצרים (6.10.46), פלמחים (11.4.49), יראון (20.5.49) ורעים (20.10.49).
תנועת 'הצופים' הייתה פעילה מאוד ביוזמת תנועות-הנוער ליצור מסגרת חלופית לפלמ"ח לקליטת הגרעינים שהתגייסו בקיץ 1948, יוזמה שהביאה להקמת הנח"ל.