המחנות העולים

בראשית שנת 1926 החלה לפעול קבוצה קטנה של תלמידי השביעית בגמנסיה הרצליה בתל אביב ללא מטרה מגובשת, אך מתוך תחושה כי עליהם לשנות את אורח החיים של תלמידי המוסד - להילחם בהווית הקרייריזם האישי, שהובילה את בוגרי בית הספר להתעלמות מצרכי הארץ. הקבוצה הגדירה את מטרתה: "להגביר את רגש הלאומיות בין תלמידי הגמנסיה". במקביל, נוסדו חוגים נוספים בבתי ספר בתל אביב שקראו לעצמם "חוגי הנוער הלומד".
מספר חברי התנועה גדל במהירות. חברי הקבוצה המייסדת היו למדריכים ובהדרגה התעצב הטיפוס של החברה החוגיסיטית - נוער ארץ-ישראלי, עצמאי וחפשי, אוהב חברה, אוהב שירה וטיול, מורד במוסכמות.
בחופשת הקיץ של 1928 יצאו כל חברי החוגים לכינוס בגבעת קומי, ושם החליטו על הקמת "קבוצת החוגים", שמטרתה - חינוך לחיי עבודה, שיתוף והתיישבות.
"קבוצת החוגים" ששאפה להגדיל את מספר חבריה התאחדה עם "לגיון הצופים" בירושלים, וחברי "קהילת הצופים" מחיפה שהיו עד אז חלק מתנועת הצופים. התנועה פנתה לדרך ההגשמה האישית בהתיישבות ויישוביה הגדירו עצמם לתנועת הקיבוץ המאוחד.
ב- 1930 עם גידול הפעילות והרחבתה, נקבע כשם "המחנות העולים" (במקום "החוגים") - שם שסימל את זמניות השהייה בעיר - עד לעלייה אל ההגשמה. מ - 1931 הוציאה התנועה קבוצות בוגרים להגשמה בקיבוצי הקיבוץ המאוחד.
מאז שנות המרד הערבי (1939-1936) קראה תנועת המחנות העולים להחלץ לעזרת ההתיישבות העובדת בעת פגרת הקיץ ובכך לתרום למאמץ הביטחוני לאומי. קריאה זו נשמעה החל מפרסום ה"ספר הלבן" ובמהלך מלחמת העולם השנייה. באפריל 1942 דרשו הקיבוץ המאוחד וההסתדרות הכללית את הפסקת לימודי השמיניות והצטרפות לשורות הפלמ"ח והנוטרות. למרות התסיסה שהתעוררה בעקבות קריאה זו, רק מעטים נענו לה. במקביל, התנהל מאמץ פנימי לגיוס הכשרות התנועה הקיימות, לפלמ"ח.
הדרכים המעשיות למימוש הגיוס נדונו בישיבת המרכז של התנועה (17.10.42). הוצע לגייס את חברי התנועה בני השבע עשרה ונשמעו קריאות חוזרות להפסיק את לימודי חניכי השמיניות ולגייסם למרות הוראת המוסדות שפטרה אותם מגיוס עד סיום לימודיהם. המרכז החליט שהכשרות התנועה תגויסנה לפלמ"ח, ובשכבה המתבגרת (תלמידי שישיות ושביעיות) יוגברו האימונים ב "הגנה", גם בתקופת הלימודים. בדצמבר 1942 שירתו בפלמ"ח למעלה מחמישים חברי התנועה. המגוייסים הראשונים התגייסו כיחידים, עוד בשנה הראשונה לקיום הפלמ"ח. בקיץ 1942 התגייסה, כיתה ג' (שביעית) של בית הספר המחוזי ביגור, שרוב חבריה היו חברי המחנות העולים, אחריהם גייסה התנועה במאורגן, שלושים מחבריה, במסגרת המכסה שהוטלה עליה. במהלך שנת 1943 גייסה התנועה שתי הכשרות לפלמ"ח בטרם הושג הסכם מסודר לגיוס ההכשרות ופעלה למיסוד ההסכם.
בין השנים 1945-1944 תפס הפלמ"ח מקום מרכזי בעבודה החינוכית בתנועה למרות הפילוג בתנועה ב- 1944. תפקידיו ובעיותיו, שאלות העבודה והאימונים, נידונו במאמרים, ובהרצאות ושולבו בתיאורי הווי ומסעות.
למעלה משש מאות מחניכי התנועה שרתו בפלמ"ח, מהם נפלו 91 חללים.
במסגרת הסכם ההכשרות התגייסו משנת 1945, כל הכשרות התנועה לפלמ"ח. עד קיץ 1948 התגייסו 8 הכשרות של התנועה לפלמ"ח.
בשלב ההגשמה היו חברי הכשרות התנועה בין מייסדי היאחזות בית קשת (15.8.44), משמר הנגב (6.10.46), חצרים (6.10.46), מעין ברוך (11.8.47), כברי (14.1.49), גשר הזיו (27.1.49) והשלימו את הקיבוצים: בית קשת, חפציבה, בית הערבה ורביבים.
תנועת המחנות העולים הזדהתה באופן מוחלט עם הפלמ"ח במאבקו על המשך קיומו ובשימור מורשתו.