כיבוש הרי שער הגיא (באב-אל-ואד)

הדרך לירושלים נחסמה שוב

בתחילת מאי 1948, הסתמנה באופק המדיני פלישה של צבאות ערב לארץ ישראל. הכביש המוביל מן השפלה לירושלים כבר היה חסום כשבועיים, לאחר ששיירת האספקה האחרונה מהשפלה לירושלים, שיצאה ב-20 באפריל (יחד עם הגדוד החמישי) הותקפה קשות בהרי שער הגיא (באב-אל-ואד). השיירה אמנם הגיעה לעיר אך לאחר מכן נותקה שוב ירושלים העברית משאר חלקי הארץ, ומצב ההספקה החמיר מאוד. יותר מ-200 משאיות שעלו בשיירה האחרונה לירושלים נשארו בעיר ולא יכלו לחזור לשפלה. חסרונן בלט מאוד במערך התובלה הארצי של ה"הגנה".
הקטע הקשה ביותר למעבר היה הכביש הצר שמתפתל בוואדי בין הרי שער הגיא. הכביש היה חשוף להתקפות האש מההרים הגבוהים שבשני צדדיו, למחסומים על הכביש ולמארבים. היו באזור כמה כפרים ערביים ובמרכזם נמצא הכפר הערבי הגדול בית-מחסיר, שבו גרו יותר מ-5000 תושבים

תכנון ההשתלטות על הדרך

דוד בן-גוריון יחד עם ההנהגה הצבאית נתנו עדיפות עליונה לפתיחת "פקק שער הגיא" בדרך לירושלים, על ידי תפיסת רכסי ההרים המאיימים על התחבורה (משלטי שער הגיא) וכיבוש הכפרים הערביים שבמרכזם. לשם כך תוכנן מבצע לפתיחת הדרך – מבצע "מכבי", וביצועו הוטל על חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין.

המבצע תוכנן בשלושה שלבים:
בשלב א – גדוד 51 (מחטיבת גבעתי) יתפוס את המשלטים בין חולדה לדיר-מוחסין.
בשלב ב – הגדוד החמישי, גדוד "שער הגיא", יכבוש את משלטי שער הגיא שמצפון לכביש, והגדוד הרביעי יכבוש את המשלטים הדרומיים, את משלט "המסרק" ואת הכפר בית-מחסיר.
בשלב ג – יחליף הגדוד הרביעי את הגדוד החמישי, ויאפשר לו לכבוש את דיר-איוב ואת יאלו; בשלב הזה, גדוד 51 (חטיבת גבעתי) יפתח את הכביש בקטע לטרון-שער הגיא ויעביר בו שיירות (לאחר שינסה לכבוש את לטרון).


כיבוש המשלטים הצפון-מזרחיים

בלילה שבין ה-7 במאי ל-8 במאי צעדו ברגל יחידות מהגדוד החמישי בדרכם לכבוש את המשלטים הצפוניים. הם התפתלו בגיאיות וטיפסו בשבילים התלולים והמסולעים, ולאחר מסע מפרך, תקפו את המשלטים 2, 3, 4, 5, ו-6, והשתלטו עליהם. לאחר הכיבוש "התחפרו" הלוחמים בין הסלעים ובין השיחים, בציפייה להתקפות-נגד של האויב.
ואכן, למחרת בבוקר החלו התקפות רגליים והפגזות של תותחי הלגיון הערבי מבית-נובא ומיאלו. מפקדי התותחנים שלהם והתצפיתנים היו קצינים בריטיים (השיחות באנגלית נשמעו ברשת הקשר שלהם), ויש אומרים שהם נעזרו גם בכוונון של מטוס בריטי.
הייתה זו הפעם הראשונה שלוחמים מחטיבת הראל ספגו הפגזות ישירות של ארטילריה, כשהם חשופים על ראשי ההרים, ללא מגן או מסתור. תנאי הלחימה היו קשים במיוחד: שמש קופחת ביום ורוח מקפיאה בלילה; תחמושת, מים ומזון היו רק במשורה; את האספקה והציוד היה אפשר להוביל רק על גב הלוחמים עצמם שטיפסו במעלה ההרים התלולים. ואף על פי כן, לוחמי הגדוד שמו לאל כל ניסיון של האויב לחדור למשלטים.

כיבוש המשלטים הדרומיים החולשים על בית-מחסיר

הגדוד הרביעי, שהיה אמור לכבוש את הכפר הגדול בית-מחסיר, נתקל בלילה הראשון בקשיים בגלל ערפל שכיסה את השטח. למחרת, הצליחו יחידותיו להשתלט על משלט קרוב להר "המסרק" שליד בית-מחסיר. בינתיים עלתה מחלקת אויב על משלט 16 שבין הכפר והכביש והתבססה בו. הפיגור בכיבוש בית מחסיר נתן שהות לאויב להזעיק תגבורות, ומאות אנשים, בעשרות מכוניות, החלו להגיע מירושלים, מחברון ומהסביבה כולה. הם הצטרפו ל-300 חיילי "צבא ההצלה" של קאוקג'י (על תותחיו והמכוניות המשוריינות שלו), שהתארגנו במקום תחת פיקודו של סא"ל מוחמד מאהדי, ול-200 המתנדבים הבדואים-הירדניים.
לאור המצב הקשה, המשיך הפיקוד העליון ללחוץ על מפקד חטיבת הראל, יצחק רבין, לבצע את משימת ההשתלטות על כל השטח. התכנית שונתה, והוטל על הגדוד החמישי לכבוש גם את שני המשלטים ההרריים הגדולים (16 ו-21), הנמצאים דרומית לכביש וחוצצים בינו לבין הכפר.
בערב של ה-9 במאי יצאה מנווה אילן פלוגה של הגדוד החמישי לדרך ארוכה וקשה של כמה קילומטרים. במגמה להטעות את תצפיות האויב, היא ירדה צפונה לוואדי עמוק, עדיין באור יום, ושם פנתה מערבה כשהיא מוסתרת מעיני הערבים שישבו ב"מסרק" ובמשלט 16. ליד המשאבות התחתונות, חצתה הפלוגה את כביש ירושלים, טיפסה שוב מאות מטרים במעלה ההרים המסולעים, ומבלי שהכוחות נתגלו, השתלטה מן העורף על פסגות ההרים, המרוחקים רק 800-600 מ' מבית-מחסיר, עוד לפני שהאיר השחר. מחלקה אחת התמקמה במשלט 21 ושתי המחלקות האחרות, עם המ"פ והסמג"ד של הגדוד, כבשו את משלט 16, לאחר קרב יריות קצר. הערבים התכוננו, כנראה, למתקפה על הכפר עצמו ולא ציפו למהלך כזה.
כשהאיר השחר, גילו הערבים לתדהמתם שהכוחות היהודים התמקמו ממש בפאתי כפרם, על המשלטים 16 ו-21. בניגוד למקרים דומים בעבר, הם החליטו לכבוש את שני המשלטים מידינו. בחיפוי של אש כבדה מאוד שנורתה מן הכפר, החלו מיד בבוקר הסתערויות של מאות ערבים על שני המשלטים, לעתים – לסירוגין ולעתים – במקביל. המדרונות הקמורים אפשרו למסתערים להתקרב לטווחים קצרים מאוד, ואכן היו מקרים שבהם הגיעו ממש לקרב פנים-אל-פנים עם אנשינו. באחת ההסתערויות הם הצליחו לעבור חלק מן העמדות שלנו ולהגיע עד למרכז המוצב (במשלט 21). ואולם, כל ההתקפות נהדפו, תוך אבדות רבות לתוקפים. הלחימה הרצופה והקשה נמשכה גם בלילה הבא. בהסתערויות האלה נהרגו שישה מלוחמינו ורבים נפצעו.

במהלך הקרב קיבלנו תגבורת מכוחות קטנים של חברינו, שטיפסו במעלה ההר התלול, כשהם עמוסים לעייפה במכלים מלאי מים ובארגזי תחמושת. וברדתם חזרה מן ההרים, הם נשאו על שכמם, במאמצים עילאיים, את החברים שנפצעו בקרבות הקשים. מספר הלוחמים שעדיין היו כשירים ללחימה הלך ופחת, ולכן הצטרפו למאמץ גם אנשי השירותים, המשטרה הצבאית, השוטרים הגדודיים, ואפילו נערי הגדנ"ע (גדודי הנוער של "ההגנה") מירושלים.
בלילה שבין ה-10 במאי ל-11 במאי הצליח הגדוד הרביעי להגיע למשלט "המסרק", בסיוע אש חיפוי משני המשלטים שבידי הגדוד החמישי. יחידות הגדוד הרביעי חדרו לכפר, התושבים ברחו והבתים פוצצו.

כיבוש המשלטים הצפוניים

באותו בוקר (11/5) הסתערה פלוגה של הגדוד החמישי – ב"סיוע" שתי מרגמות 2-אינץ’ קטנות (52 מ"מ) עם 8 פגזים – על המשלטים הצפוניים-מערביים (תחילה על משלט 7 ואחר כך על משלט 8) וכבשו גם אותם.
בעת שניתנה לאויב שהות, בזמן הקרב הממושך על בית-מחסיר, הובאו מרמאללה לאזור יחידות ארטילריה ושריוניות של הלגיון הערבי (העבר-ירדני), וכן מתנדבים מקומיים ומתנדבים זרים. הם המשיכו בניסיונות לכבוש חזרה מידינו את המשלטים שהחזקנו מצפון לכביש ירושלים–תל אביב. ההסתערויות של חיל הרגלים הערבי לווו באש תותחים שנורתה מ"רכס התותחים" (הרכס שמעל הכפר יאלו). להפגזות התותחים הייתה השפעה קשה על מורל הלוחמים, במיוחד משום שלא היה אפשר להתחפר בקרקע הסלעית. גם התנאים הפיסיים על ראשי ההרים היו קשים מאוד, ורק מעט תחמושת ומים הצליחו להגיע ללוחמים על גבם של אנשים שטיפסו בקושי רב על המדרונות התלולים והמסולעים. ואולם, עד מהרה למדו אנשינו להתמודד גם עם הקשיים האלה, והצליחו להדוף את התקפות האויב.
על אף הלחימה הנמשכת, ב-12 במאי כבר היה בידינו, למעשה, כל קטע הכביש משער הגיא ועד לירושלים, והוא פתוח לתנועה.
ואולם, האויב המשיך בהתקפותיו ובאותו היום, תחת לחץ ההפגזות ועקב מחסור בתחמושת, באספקה ובמים, נסוגה כיתה אחת ממשלט 8. ולאחר מכן, המשיכו הערבים ולתקוף ביתר שאת (בחמש הסתערויות ותוך הפגזת תותחים בלתי פוסקת) גם את משלט 7 שחסם את הכניסה המערבית לשער הגיא. אנשינו השיבו אש והחזיקו מעמד במשך שעות ארוכות, על אף הנחיתות הצבאית, העייפות הרבה, הרעב והצמא ותנאי הקרקע הקשים. המצב היה קשה, מספר הנפגעים הלך וגדל ומספר הלוחמים הכשירים פחת. באין בררה, הוכנסה לפעולה גם מחלקת גדנ"עים (גדודי נוער) מירושלים, בני 16.
למחרת (13/5) יצאה יחידה של הגדוד וכבשה מחדש את משלט 8, ואחר כך גם את משלט 10 ואת משלט 9. עכשיו היו בידינו כל המוצבים משני עברי הכביש שעובר בתוך הגיא. התקפות הערבים נחלשו, ולמעשה, נשבר כוחו של קאוקג'י ויחידותיו עזבו את האזור. (מושג מה על כוחו הצבאי של קאוקג'י אפשר ללמוד מן הדיווח שנשלח על ידו למפקדתו בדמשק. לדבריו, ירתה הארטילריה שלו על כוחותינו 1100 פגזים של 75 מ"מ, מספר דומה של פגזים 105 מ"מ, ו-500 פגזים 40 מ"מ שנורו מתוך השריוניות.)

הכביש משער הגיא לירושלים - בשליטתנו המלאה

לעמידה הנחושה של לוחמי הגדוד החמישי במשלטים 16 ו-21, מול כל הניסיונות של הערבים לכבוש אותם בחזרה, ולהגנה הקשה והעקשנית על המשלטים הצפוניים, היה משקל מכריע בכיבוש הכפר בית-מחסיר ובפתיחת הדרך לירושלים.
מאז ה-12/5 נשארה בידינו השליטה על כל הכביש משער הגיא ועד ירושלים. מאוחר יותר גם נתברר, שהכוחות הערביים נטשו את הכפרים בית-נובא ויאלו ואת רכסי לטרון.
עד ה-15 במאי, יום הכרזת המדינה, החזיקו היחידות של הגדוד החמישי את המשלטים משני צדי הכביש. אבל כשפלשו צבאות ערב לארץ, נשלח הגדוד החמישי לירושלים, כדי לבלום את התקפות הלגיון הירדני על העיר, וחיילי חטיבת גבעתי תפסו את המשלטים במקומם.
הלחימה בהרי שער הגיא הייתה קשה וממושכת. יצחק רבין, שהיה אז מפקד חטיבת הראל תיאר אותה במילים אלה:
"מאמצי גדוד 'שער הגיא' להחזיק במשלטיו בקרב של שש יממות רצופות ובנתונים קשים ביותר, תוך "התאקלמות" בהפגזות תותחים עזות – יכולה להיחשב לקרב המאומץ ביותר שעברה אחת מיחידות 'הראל' עד אותה תקופה, קרב הגנה והתקפה בנתוני שטח קשים ביותר, תוך עדיפות רבה לאויב. היאחזותו של הגדוד בציפורניו, ממש, בשרשרת המשלטים, אפשרה לקיים את השליטה בקטע ירושלים–שער הגיא".