ההתקפה על השיירה

השיירה המסורבלת, שאורכה הגיע לכ- 8 ק”מ, יצאה לדרכה ב- 06:00 ובשעה 07:30, בהגיעה לקטע הדרך שבין דיר-איוב לשער-הגיא - נתקלה במארבים קטנים, שתפסו עמדות לאורך קטע שהשתרע על-פני כ- 2 ק”מ, מדיר-איוב ועד אחרי באב-אל-ואד. הם היו פזורים בעמדות מוסוות במורדות הרכסים, והאש שירו על השיירה הייתה בתחילה בלתי יעילה, ולא מנעה את התקדמותה. מחלקת משוריינים, בפיקוד עובד מיכאלי, הוצבה מול הגבעה וחיפתה על תנועת השיירה. מאוחר יותר נגלו שני ריכוזים חזקים, ליד דיר-איוב וליד המשאבות התחתונות והאש גברה והפכה תכליתית יותר.
כך קרה, שבעוד רכב החלוץ של השיירה מגיע לירושלים ומתקבל שם בהתלהבות, גברו ההתקפות על החלק האחורי שלה, ואז התברר שמג"ד 5, מנחם רוסק, אינו יכול לשלוט ביעילות באנשי הגדוד, מכיוון שהיו פזורים על המשאית ללא אמצעי-קשר.
השיירה המשיכה בתנועה איטית, כאשר אש הערבים הופכת למדוייקת ולמסוכנת יותר ויותר. חלק מן הנהגים המשיכו בנסיעה מהירה, כדי להיחלץ מן המארב, ונהגים אחרים, בעיקר אלה שרכבם לא היה משוריין, נטשו את הרכבים וקפצו לתעלות. ריבוי המשאיות הפגועות והנטושות על הכביש גרם לחסימת המעבר והפך את המשאיות למטרה נוחה לצליפות. נוצר מצב, שלמרות העדיפות הברורה בלוחמים של כוחות השיירה שהיו מפוזרים, נכשלו המאמצים להתגבר על אש התוקפים מן המארב, שניצלו טוב יותר את תנאי השטח.
פלוגת המשוריינים סבה לאחור, חזרה למקום המארב, והחלה לירות על התוקפים. אנשי הגדוד הרביעי, שתפסו משלטים מצפון לבאב-אל-ואד, ירו לעבר האורבים שתפסו עמדות מדרום לכביש.
עד לשעה 10:00 נותרו 100-80 מכוניות (כרבע מהשיירה) תקועות בקטע של פיתחת שער-הגיא, בלא יכולת להיחלץ. הערבים, שהבחינו במצב, החלו לגלוש מן הגבעות, להגביר אישם והשמיעו צעקות וזעקות פראיות, שפגעו במוראל הנהגים, החיילים והנוסעים הלכודים. בשעה 11:00 לאחר שמאסף השיירה עבר את דיר-איוב, פוצצו הערבים גשרון ליד לטרון ובכך חסמו את אפשרות הנסיגה לחולדה.
מספר מפקדים נטלו יוזמה והחלו לקבץ חיילים כדי להגן על ריכוזי הרכב ועל הפצועים, שקיבלו טיפול מבנות הגדוד. המ"פ יעקב סטוצקי הסתער בראש קבוצת לוחמים לעבר משלט ערבי במעלה הגבעה, אך לנוכח הקושי הטופוגרפי נכשל ונהרג עם שלושה מפיקודיו. גם סגן הקמ”ן הגדודי, יוסף סימבול, אירגן מספר מתנדבים, הסתער על כיפת-הרכס, ומשם פתח באש לעבר ערבים שניסו לגלוש במורד כדי לפגוע בפצועים. גם הוא נהרג בפעולה. ההסתערויות העלו מעט את מוראל אנשי הגדוד החמישי וסייעו למפקדים לארגן אותם. הנשק צדוק גול הצליח להציב מק"ב על שקי קמח במשאית ופתח באש יעילה לעבר התוקפים.
גם מספר נהגים גילו תושייה: גבריאל רפופורט (‘גברוש’) קפץ לתא הנהג של משאית גדולה, עמוסה שקי קמח, שכל גלגליה נוקבו, התניע והחל לנוע על הג'נטים (חישוקים) עד שהביאה לקריית-ענבים. נהג אחר נסע בטנדר פתוח, עמוס במוקשים וחומר-נפץ, באש עשה שנורתה לעברו כל העת. תוך כדי נסיעה חילץ חבר פצוע ועל אף שני צמיגים פגועים, המשיך בנסיעה המסוכנת עד לקריית-ענבים.
החיילים במשורייני הליווי ירו כל העת במקלעים כדי לחפות על חבריהם, שהועברו אל תוך המשוריינים באמצעות הפתחים שבתחתיתם.
בעיצומו של הקרב הגיע יצחק רבין, מח"ט ‘הראל’, שנסע במאסף השיירה, לאזור המארב והבין כי הכוח הלכוד לא יוכל להיחלץ בכוחות עצמו. לפיכך המשיך בנסיעה מהירה לבסיס הגדוד הרביעי במעלה-החמישה, שאנשיו נחו מפעילות-לילה עמוסה, והורה למג"ד יוסף טבנקין לארגן את הגדוד לצאת לחלץ את השיירה. פלוגה אחת יצאה במשוריינים ושניה יצאה ברגל לתגבר את הכוח שתפס את המשלטים הצפוניים של שער-הגיא. כמו-כן אישר רבין להוציא מה’סליק’ את השיריוניות נושאות-התותח, שנגנבו מהבריטים והוסתרו עד אז.
הכוח המשוריין הגיע לשטח המארב והתפצל לשניים: מחלקה אחת נערכה כרתק והחלה לשתק את אש האוייב, ואילו המחלקה השנייה נעה על הכביש הלוך-ושוב, תוך-כדי ירי. בשעה 15:00 שותקה אש האוייב כליל והוחל בגרירת הרכבים הפגועים ובאיסוף הפצועים וההרוגים. בשטח נותרו מספר קטן של משאיות שניזוקו קשה ונשרפו. אנשי הגדוד הרביעי חילצו כ- 45 משאיות.
בסך הכל הגיעו לירושלים כ- 170 משאיות, בעוד ש- 80 משאיות נאלצו לחזור לחולדה.
בקרב נפלו 15 מאנשי השיירה ונפצעו 44 רובם מהגדוד החמישי.
בעקבות הקרב חיבלו הערבים במספר מקומות בכביש והצליחו לחסום אותו למעבר. מרבית כלי-הרכב של השיירה (מעל ל- 200) נותרו לכודים בירושלים עם נהגיהן במשך שישה שבועות, עד לפתיחת "דרך בורמה".

שמות נופלים נוספים: בכר יעקב; ברמן רחביה; גול צדוק; גרשוביץ משה; הוימן אוסקר; זינגר יצחק; מאיר (זוהר) מאיר; מוצרי מכבי; מנין יוסף; סטוצקי יעקב; סימבול יוסף; רבינוביץ יהושע; שנץ אברהם; שוורץ ישראל;