הגירוש של מעפילי אקסודוס

אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז - אקסודוס 1947" הייתה היחידה במסגרת מפעל ההעפלה שמעפיליה הוחזרו לאירופה בידי הבריטים. ביוני 1947, במאמציה לבלום את ההעפלה, קבעה ממשלת בריטניה מדיניות חדשה ביוזמת שר החוץ ארנסט בווין: מעתה יוחזרו אוניות המעפילים שייתפסו על נוסעיהן לארצות שמהן הפליגו. באונייה "אקסודוס" נעשה ניסיון ראשון (ויחיד, כפי שהתברר בדיעבד) ליישמה. הבריטים התכוונו בדרך זו להרתיע מעפילים פוטנציאלים, לפגוע בתנועת ההעפלה ולחייב את המדינות שמהן היא מתנהלת להטיל פיקוח יעיל למניעת התופעה. בשל חשש מתגובת דעת-הקהל העולמית, פעלו הבריטים בסודיות גמורה תוך הימנעות מהכרזה על התמורה במדיניותם.
"אקסודוס" הוכנסה לנמל חיפה ב- 18 ביולי 1947, ומייד הוחל בהורדת המעפילים לאוניות הגירוש. ברציף לא ניתן לחוש כי הפעם אין פניהן של אוניות הגירוש לקפריסין אלא ליעד אחר. לכן גם לא ניתנו למעפילים ומלוויהם הוראות מיוחדות. ב"סליק" מיוחד שהוכן ב"אקסודוס" מבעוד מועד, הסתתרו מפקד האונייה יוסי המבורגר (הראל), רב-החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ (ארן), ה'גדעוני' עזריאל עינב, ועימם תשעה אנשי צוות מהמתנדבים היהודים-אמריקאים.
המעפילים התפלגו לאוניות הגירוש באופן מקרי, ולעיתים התפצלו קבוצות חברתיות ואף משפחות, שכן סברו שהפירוד הינו לשעות אחדות בלבד. המלווים ואנשי הצוות שנותרו עם המעפילים נחלקו אף הם באופן מקרי בין האוניות. ל"אושן וויגור" שבה היו 1,494 מעפילים, לא עלה אף מלווה ארצישראלי. המלווה צבי כצנלסון עלה ל"רנימיד פארק", שבה היו 1,409 מעפילים. מיכה פרלסון (פרי) וסימה שמוקלר עלו ל"אמפייר רייוול", שבה היו 1,526 מעפילים. הפיקוד ב"אושן וויגור" היה בידי מזכירות מייצגת בת שמונה חברים. הדמות הדומיננטית בניהול האירועים ב"ראנימיד פארק" היה המעפיל מרדכי רוזמן, חבר ההנהגה הראשית של תנועת 'השומר הצעיר' בפולין ובגרמניה. מיכה פרלסון עמד בראש המעפילים ב"אמפייר רייוול".
שלוש אוניות הגירוש יצאו לדרכן ב-19 ביולי, ונכנסו ב- 29 ביולי לנמל פורט דה-בוק בצרפת. חמש סירות של ארגון ה'הגנה' הועמדו בכוננות במטרה לנסות להגיע לאוניות, ואחת מהן אף הצליחה להתקרב ל"אושן וויגור" ול"אמפייר רייוול" ולקרוא לעבר מעפיליהן ברמקול לא לרדת לחוף. המעפילים, הגם שהוראות ה'הגנה' לא הגיעו לאוזניהם, החליטו בעצמם, בכל שלוש האוניות, החלטה זהה ברוח דומה (על אף העדר קשר ביניהן).
המעפילים עמדו במריים משך ימים ארוכים, תוך התמודדות עם החום המתיש, התנאים הפיסיים הקשים ומחסור מעיק במזון. במהלך עשרת הימים הראשונים לשהות האוניות בפורט דה-בוק, הוחדרו אליהן ארבעה שליחים מטעם ה'הגנה' כתגבורת למלווים, על אף השמירה הקפדנית של הבריטים. איש הפלי"ם אבנר גלעד עלה ל"ראנימיד פארק". איש 'המוסד לעליה ב'', מאיר שוורץ, עלה ל"אושן וויגור" ואלחנן ונחוצקר (ישי) ואליעזר (יוזק) לימון עלו ל"אמפייר רייוול".
ממשלת צרפת סירבה להיענות לדרישה הבריטית לכפות על המעפילים ירידה לחוף, והודיעה שההורדה תתבצע רק אם המעפילים יביעו את הסכמתם מרצון. בימי שהותן של אוניות הגירוש בצרפת, ירדו מהן כ- 130 מעפילים (מתוך 4,429) מסיבות שונות. המלווים הארצישראלים והמנהיגים מקרב המעפילים יזמו פעילות חברתית, לימודית ותרבותית, שסייעה לחיזוק המוראל של המעפילים והקלה על העברת הזמן. בין האוניות לא היה כמעט קשר, אולם למרות מאמצי הבריטים לבודד את המעפילים מן העולם, נמצאו דרכים לקיים קשר רצוף בין השליחים באוניות לבין עמיתיהם מה'הגנה' ו'המוסד' בחוף. הקשר נשמר באמצעות בלדרים שהעלו אספקה והעניקו סיוע רפואי, וכן בעזרת סירות ה'הגנה' שהצליחו להתקרב מדי פעם לאוניות.
עמידתם העיקשת של מעפילי "אקסודוס", תוך התגברות על תנאי החיים הקשים, הפתיעה את שליחי ה'הגנה' באוניות ובחוף. ציבור המעפילים התגלה כבעל משמעת עצמית, תחושת סולידריות וכוח סבל, היודע להתלכד למען המשימה הלאומית שהוטלה עליו כמעט באקראי. ב- 18 באוגוסט הוכרזה שביתת רעב ליום אחד בשלוש אוניות הגירוש, במטרה להגביר את התהודה למאבקם המתמשך. המאמץ לזכות בתשומת ליבה של דעת-הקהל הבינלאומית נשא פרי - העיתונות ברחבי העולם ליוותה את הדרמה וגרמה להגברת הלחץ על ממשלת בריטניה.
במחצית אוגוסט נאלצו הבריטים לוותר על כוונתם הראשונית להעביר את מעפילי "אקסודוס" לאזור שנמצא תחת שליטתם בגרמניה. ב- 22 באוגוסט הפליגו שלוש אוניות הגירוש לנמל המבורג בגרמניה, והמעפילים הורדו מהן ב- 9-8 בספטמבר. ב"אושן וויגור" וב"ראנימיד פארק" גילו המעפילים התנגדות עזה להורדתם, בעוד ב"אמפייר רייוול" ירדו המעפילים במהירות וללא התנגדות משום שמיכה פרלסון (פרי) ואלחנן ונחוצקר הטמינו באונייה מטען חומר נפץ, (המטען התגלה לפני שהופעל, אך לבסוף התפוצץ במפקדה הבריטית בהמבורג בטרם הספיקו לפרקו, מבלי שגרם אבידות בנפש).
המעפילים שוכנו בשני מחנות ליד העיר ליבק. ערב גירושם לגרמניה, התחייבו אנשי 'המוסד' בפני המעפילים שה'הגנה' תדאג להעלאתם ארצה. ואמנם, כמחצית ממעפילי "אקסודוס" עלו עוד לפני קום המדינה - חלקם במסגרת "עלייה ד'" (בטיסה באמצעות מסמכים מזוייפים) וחלקם במסגרת מכסות העלייה הליגאליות. ב- 7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי "אקסודוס" ארצה.