אוניית המעפילים "לנגב"

אוניית המעפילים "לנגב" (נקראה על שם מגמת ההתיישבות באזור הנגב) הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל מרסיי בצרפת. האונייה הייתה בעבר בבעלותו של יווני שעסק בהברחות. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם אפרים טאומן (טלמון). ה'גדעוני' היה ראובן ארנון. מלווה נוסף היה איש הפלי"ם משה סיילור (דפני).
"לנגב" יצאה מנמל סט בצרפת ב- 18 בינואר 1947, כשעליה 647 מעפילים. בלילה הראשון למסע חדרו מים לאונייה והמשאבות התקלקלו. התקלה תוקנה אולם מזג האוויר הקשה והים הסוער הכבידו על התקדמות האונייה. "לנגב" הייתה אמורה להגיע לחוף ניצנים, אולם במרחק כ- 90 ק"מ מהיעד, ניתנה לה הוראה לפנות לעבר קיסריה בגלל הגלים. שתי משחתות בריטיות גילו את האונייה ב-8 בפברואר, במרחק 19 ק"מ מקיסריה. חיילים בריטים חמושים באלות ובמסיכות גז עלו לאוניית המעפילים, ובמקום התפתחה התכתשות שארכה כמחצית השעה. המעפילים השליכו קופסאות לעבר החיילים ובמהלך התיגרה נורתה אש מנשק חם, שכתוצאה ממנה נהרג המעפיל הרברט לזר (בן 25). ארבעה מעפילים נוספים נפצעו. המעפילים הועברו לאוניית הגירוש "אמפייר הייווד" ונלקחו למחנה המעצר בקפריסין. המלווים הצטרפו אליהם.
במקביל לתפיסת "לנגב", הטילו כוחות צבא בריטים מצור על קיבוץ שדות-ים הסמוך. בקיבוץ המתינו אנשי הפלמ"ח, ועימם דוד נמרי שהיה אחראי מטעם 'המוסד לעליה ב' להורדת המעפילים אל החוף. כעבור שעות אחדות הסירו הבריטים את המצור על הקיבוץ ונמנעו מלערוך בו חיפוש. אולם הם לכדו סירה ובה תשעה אנשי פלי"ם שהתחזו כדייגים תמימים.
בהודעה על נפילתו והלוויתו של הרברט לזר, שהתפרסמה עוד בטרם נודע שמו, הוא כונה: "המעפיל האלמוני". כינוי זה ניתן לאוניית המעפילים הבאה שהגיעה ארצה ב- 17 בפברואר 1947.