אוניית המעפילים "הנרייטה סאלד"
השם "הנרייטה סאלד" (שמה של מייסדת ארגון 'הדסה' ומנהלת 'עליית הנוער') נבחר כשמה של אונייה זו, משום שחלק ניכר ממעפיליה נימנו עם ילדי בית היתומים "קיפיסיה" באתונה. הפליגה לצד האונייה "רפי" הקטנה יותר. שתי האוניות הפליגו מהנמל היווני סוניון ב- 30 ביולי 1946, כשעליהן 536 מעפילים (בתוכם נכללו 28 תינוקות מתחת לגיל שנתיים ועוד כ- 180 ילדים בגיל שבין שנתיים לשש-עשרה).
אוניית המעפילים הנרייטה סולד
השם "הנרייטה סאלד" (שמה של מייסדת ארגון 'הדסה' ומנהלת 'עליית הנוער') נבחר כשמה של אונייה זו, משום שחלק ניכר ממעפיליה נימנו עם ילדי בית היתומים "קיפיסיה" באתונה.
האונייה הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בידי איש 'המוסד לעליה ב', יאני אבידוב. למעשה, הפליגו שתי אוניות: "הנרייטה סאלד", הגדולה יותר, בפיקודו של איש הפלי"ם שמואל (סמק) ינאי; והשנייה, קטנה יותר, שכונתה "רפי" (על-שם השליח-הצנחן הארצישראלי רפאל רייס, שנרצח במלחמת העולם השנייה בסלובקיה בשלהי 1944), בפיקודו של איש הפלי"ם אריה (קיפי) קפלן. ה'גדעוני' היה יוסף לזרובסקי. בהתאם לתכנית, אמורה הייתה "רפי" להוביל חלק מן המעפילים עד לקירבת חופי ארץ-ישראל, להעבירם ל"הנרייטה סאלד" ולשוב עם הצוות הזר של שתי האוניות ליוון, בעוד אנשי הפלי"ם מובילים את "הנרייטה סאלד" ארצה.
שתי האוניות הפליגו מהנמל היווני סוניון ב- 30 ביולי 1946, כשעליהן 536 מעפילים (בתוכם נכללו 28 תינוקות מתחת לגיל שנתיים ועוד כ- 180 ילדים בגיל שבין שנתיים לשש-עשרה). למחרת התקלקלו מנועיה של "הנרייטה סאלד" ו"רפי" גררה אותה למפרץ באי סירינה, שם התעכבו ימים אחדים עד לתיקון התקלה. ב- 10 באוגוסט הגיעו שתי האוניות למרחק כ- 200 ק"מ מחיפה, ובהתאם לתוכנית עברו כמאה מעפילי "רפי" ל"הנרייטה סאלד" (המכונאי הראשי הזר של "הנרייטה סאלד" נותר באונייה משום שחשש לתקינות מנועיה). יומיים קודם לכן, הזהיר 'המוסד' במערכת הקשר את המלווים מפני הסכנה של גירוש המעפילים אם ייתפסו, והורה לארגנם להתנגדות במידת הצורך. "הנרייטה סאלד" אמורה הייתה להגיע לחוף קיסריה אולם מחמת התנאים הקשים באונייה ומספרם הרב של הילדים, החליטו המלווים להפליג ישירות לחיפה. הבריטים לכדו את האונייה והביאוה לנמל ב- 12 באוגוסט. היא הטילה עוגן בסמוך לאוניית המעפילים "יגור".
ב- 13 באוגוסט לפנות בוקר, התקרבה ל"הנרייטה סאלד" סירת משטרה במטרה לגרור אותה לרציף, לצורך העלאת המעפילים לאוניית הגירוש שתובילם לקפריסין. בפיקוד המלווים, נערכו המעפילים מבעוד מועד בארבע גזרות אחריות. הם השליכו כדי חלב, קופסאות שימורים, בלוקים וחלקי מכונות לעבר חיילי הצי. הבריטים הפעילו סילוני מים אך נמנעו מלעשות שימוש בנשק חם. כעבור זמן מה חדלה ההתכתשות ונפתח משא-ומתן, שבמהלכו עלה מפקד משחתת בריטי לאונייה במטרה לשכנע את אנשיה לחדול ממאבקם, אולם ללא הועיל. הבריטים חידשו את העימות, ובעזרת פצצות גז מדמיע, שחלקן חדרו לתאי התינוקות, אילצו את המעפילים להיכנע לאחר מאבק שארך כשש שעות.
כשהועברו המעפילים לאוניית הגירוש "אמפייר הייווד", החדירו אנשי 'המוסד' לתרמיליהם חומרי חבלה, במטרה לנצל אותם לשם פגיעה באוניית הגירוש. אולם הבריטים נקטו אמצעי זהירות, והפרידו ברציף את המעפילים מתרמיליהם שהועמסו במקום נפרד באונייה. בכך נמנעה האפשרות לבצע את החבלה. ל'גדעוני', לזרובסקי, ניתנה הוראה להשליך את מכשיר הקשר לים בטרם ישתלטו הבריטים על האונייה, אך הוא הצליח לארוז אותו בתרמיל, להעבירו לאוניית הגירוש וממנה למחנה המעצר בקפריסין. במחנה הופעל המכשיר ליצירת קשר עם הארץ. מעפילי "הנרייטה סאלד" גורשו למחנה אוהלים מס' 55 ליד פמגוסטה. המלווים נותרו עימם בשלב הראשון של הגירוש ולאחר זמן מה חמקו מהמעצר בסיוע 'המוסד'.
האונייה הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בידי איש 'המוסד לעליה ב', יאני אבידוב. למעשה, הפליגו שתי אוניות: "הנרייטה סאלד", הגדולה יותר, בפיקודו של איש הפלי"ם שמואל (סמק) ינאי; והשנייה, קטנה יותר, שכונתה "רפי" (על-שם השליח-הצנחן הארצישראלי רפאל רייס, שנרצח במלחמת העולם השנייה בסלובקיה בשלהי 1944), בפיקודו של איש הפלי"ם אריה (קיפי) קפלן. ה'גדעוני' היה יוסף לזרובסקי. בהתאם לתכנית, אמורה הייתה "רפי" להוביל חלק מן המעפילים עד לקירבת חופי ארץ-ישראל, להעבירם ל"הנרייטה סאלד" ולשוב עם הצוות הזר של שתי האוניות ליוון, בעוד אנשי הפלי"ם מובילים את "הנרייטה סאלד" ארצה.
שתי האוניות הפליגו מהנמל היווני סוניון ב- 30 ביולי 1946, כשעליהן 536 מעפילים (בתוכם נכללו 28 תינוקות מתחת לגיל שנתיים ועוד כ- 180 ילדים בגיל שבין שנתיים לשש-עשרה). למחרת התקלקלו מנועיה של "הנרייטה סאלד" ו"רפי" גררה אותה למפרץ באי סירינה, שם התעכבו ימים אחדים עד לתיקון התקלה. ב- 10 באוגוסט הגיעו שתי האוניות למרחק כ- 200 ק"מ מחיפה, ובהתאם לתוכנית עברו כמאה מעפילי "רפי" ל"הנרייטה סאלד" (המכונאי הראשי הזר של "הנרייטה סאלד" נותר באונייה משום שחשש לתקינות מנועיה). יומיים קודם לכן, הזהיר 'המוסד' במערכת הקשר את המלווים מפני הסכנה של גירוש המעפילים אם ייתפסו, והורה לארגנם להתנגדות במידת הצורך. "הנרייטה סאלד" אמורה הייתה להגיע לחוף קיסריה אולם מחמת התנאים הקשים באונייה ומספרם הרב של הילדים, החליטו המלווים להפליג ישירות לחיפה. הבריטים לכדו את האונייה והביאוה לנמל ב- 12 באוגוסט. היא הטילה עוגן בסמוך לאוניית המעפילים "יגור".
ב- 13 באוגוסט לפנות בוקר, התקרבה ל"הנרייטה סאלד" סירת משטרה במטרה לגרור אותה לרציף, לצורך העלאת המעפילים לאוניית הגירוש שתובילם לקפריסין. בפיקוד המלווים, נערכו המעפילים מבעוד מועד בארבע גזרות אחריות. הם השליכו כדי חלב, קופסאות שימורים, בלוקים וחלקי מכונות לעבר חיילי הצי. הבריטים הפעילו סילוני מים אך נמנעו מלעשות שימוש בנשק חם. כעבור זמן מה חדלה ההתכתשות ונפתח משא-ומתן, שבמהלכו עלה מפקד משחתת בריטי לאונייה במטרה לשכנע את אנשיה לחדול ממאבקם, אולם ללא הועיל. הבריטים חידשו את העימות, ובעזרת פצצות גז מדמיע, שחלקן חדרו לתאי התינוקות, אילצו את המעפילים להיכנע לאחר מאבק שארך כשש שעות.
כשהועברו המעפילים לאוניית הגירוש "אמפייר הייווד", החדירו אנשי 'המוסד' לתרמיליהם חומרי חבלה, במטרה לנצל אותם לשם פגיעה באוניית הגירוש. אולם הבריטים נקטו אמצעי זהירות, והפרידו ברציף את המעפילים מתרמיליהם שהועמסו במקום נפרד באונייה. בכך נמנעה האפשרות לבצע את החבלה. ל'גדעוני', לזרובסקי, ניתנה הוראה להשליך את מכשיר הקשר לים בטרם ישתלטו הבריטים על האונייה, אך הוא הצליח לארוז אותו בתרמיל, להעבירו לאוניית הגירוש וממנה למחנה המעצר בקפריסין. במחנה הופעל המכשיר ליצירת קשר עם הארץ. מעפילי "הנרייטה סאלד" גורשו למחנה אוהלים מס' 55 ליד פמגוסטה. המלווים נותרו עימם בשלב הראשון של הגירוש ולאחר זמן מה חמקו מהמעצר בסיוע 'המוסד'.