אוניית המעפילים "תיאודור הרצל"

אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" (על שמו של מחבר "מדינת היהודים" ומייסד התנועה הציונית) הוכנה לקראת יציאתה לארץ בנמל מרסיי בצרפת, בידי גדעון (גדע) שוחט, נחום כרמלי וצוות המלווים. האונייה שימשה בעבר להנחת כבלים תת-ימיים לטלפון. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם מרדכי (מוקה) לימון. ה'גדעונים' היו נחמן בורשטיין ווילי רייטר. המלווים היו אנשי הפלי"ם יהושע הלוי, אריה ויצמן, בצלאל פלדמן, חיים ויינשלבוים (רימון) וי. ציזלינג.
"תיאודור הרצל" הפליגה ב- 2 באפריל 1947 מנמל סט בצרפת, כשעליה 2,641 מעפילים. כבר מראשית המסע, שנערך במזג אוויר נוח, התגלו ליקויים רבים באונייה: מערכת האיוורור לא עבדה כהלכה, תקלות במנוע, בעיות באספקת מי שתייה, קשיים בהפעלת מכשיר הקשר, תנועה איטית מהצפוי ונטייה על צידה. "תיאודור הרצל" הייתה אמורה לקחת בדרכה מעפילים נוספים מאיטליה, אולם מחמת התנאים הקשים ששררו בה החליטו המלווים לפנות ישירות לארץ-ישראל. סטיית האונייה מהנתיב המתוכנן נמסרה למטה 'המוסד לעליה ב' רק משהצליחה ליצור קשר ראשון, ב- 12 באפריל. עד אז עורר גורלה של האונייה בארץ דאגה רבה. ב- 9 באפריל חגו שני מטוסי סיור בריטים מעל "תיאודור הרצל" בהיותה סמוך לכרתים, אך לא זיהו אותה כאוניית מעפילים מחמת החשיכה. למחרת האירה עליה משחתת בזרקוריה, ונעלמה. ב- 11 באפריל החלו מלווי האונייה להכין את המעפילים לקראת העימות הצפוי. הם דאגו להצטייד טרם ההפלגה בכ- 200 מקלות גומי, באגרופנים ובכ- 50 מסיכות גז. הכוחות חולקו לגזרות, באונייה הוצבו מכשולים והוכנו אמצעי הגנה מאולתרים. משנוצר הקשר עם מטה 'המוסד', נדרשה האונייה לצרף אליה גם את מעפילי אוניית המעפילים "שאר ישוב", אולם לנוכח התנאים הקשים ששררו ב"תיאודור הרצל" בוטלה הדרישה.
משחתת בריטית גילתה את "תיאודור הרצל" בשעות הערב של ה- 13 באפריל, בעת שעמדה להיכנס לתחום המים הטריטוריאלים מול חוף הרצליה.
המשחתת נצמדה לירכתי "תיאודור הרצל", ותחת מטר בקבוקים וחפצים שהשליכו לעברה המעפילים, ובחיפוי סילוני מים וגז מדמיע, הצליחו לעבור רק שבעה חיילים מתוך צוות ההשתלטות שמנה 30 לוחמים. החיילים הסתערו לעבר גשר הפיקוד אך נתקלו בהתנגדות נמרצת. בשל תמרוניה ותנודות הגלים לא הצליחה המשחתת להעביר בשלב זה חיילים נוספים ל"תיאודור הרצל", והחיילים הבודדים שכבר עברו מצאו עצמם מבודדים ומנותקים על גשר הפיקוד. משאזלו רימוני הגז שברשותם, ולנוכח חששם מהסתערות המעפילים, החלו החיילים לירות מנשקם האישי שנועד להגנה עצמית במקרה של סכנת חיים. תחילה ירו מעל לראשי המעפילים, אך בשלב מסויים נדמה היה לחלק מהם שהמעפילים משיבים אש, ואז ירו לתוך ההמון. בינתיים הגיעה משחתת נוספת לזירת האירוע, והתנגדות המעפילים שהתנהלה במשך כשעתיים פסקה.
תוצאות הקרב היו טראגיות. שני מעפילים נהרגו: אהרון דב (בן 24, יליד צ'כיה), ופנחס (אישטוואן) וייס (בן 24, יליד הונגריה). מנחם סמט שנפצע אנושות (בן 19, יליד סלובאקיה) מת מפצעיו כעבור ימים אחדים. 23 מעפילים נוספים נפצעו. בתום העימות העניקו הבריטים סיוע רפואי לנפגעים, והעבירו 16 מעפילים שנפצעו קשה במשחתת לחיפה.
"תיאודור הרצל" נגררה לנמל חיפה, והגיעה אליו ב- 15 באפריל. באותו יום הועברו כ- 1,200 מעפילים לארבע קורבטות בריטיות שלקחו אותם למחנה מעצר מס' 68 בקפריסין, ולמחרת הועברו לשם יתר המעפילים.
חלק מהמלווים התחזו כחולים והצליחו לרדת עם מעפילים חולים שהובאו למחנה עתלית, ואחר-כך חולצו. שלושה מלווים נוספים הסתתרו ב"סליק" בין טנקי המים, וחולצו משם בעזרת פועלי ניקיון יהודים של חברת 'סולל בונה'.
התקרית ב"תיאודור הרצל" ומספר הנפגעים הגדול מקרב המעפילים, עוררו במוסדות היישוב דאגה רבה וחששות מפני שינוי מדיניות הבריטים במלחמתם בהעפלה. כלקח מההתרחשויות ב"תיאודור הרצל", הורה מטה 'המוסד' למלווים לנהוג ביתר זהירות בשעת אירועי התנגדות בעתיד.