אוניית המעפילים "ברכה פולד"

אוניית המעפילים "ברכה פולד" (על שם לוחמת הפלמ"ח שנפלה ב"ליל-וינגייט", במארס 1946) הוכנה לקראת יציאתה לארץ במספנה ליד לה-ספציה באיטליה, בידי אנשי 'המוסד לעליה ב' וצוות הספינה. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם מנחם כהן. ה'גדעוני' היה חיים גולדיס (ברזילי, שנהרג במלחמת העצמאות ליד חולדה בעת ששימש כקצין קשר של השיירות לירושלים הנצורה). מלווה נוסף היה איש הפלי"ם שלום דוליצקי.
האונייה הפליגה בעבר תחת השם "אליהו גולומב". ל"ברכה פולד" הצטרפה האונייה "אלברטינה", שמלוויה היו אברהם ריקמן (קרני) וה'גדעוני' עובד שדה.
"ברכה פולד" ו"אלברטינה" הפליגו ב- 9 באוקטובר 1946, מנמל מולה דה-בארי באיטליה. באונייה הראשונה היו 606 מעפילים ובשניה 200 מעפילים. רב החובל של "ברכה פולד" היה מריו קנזה (איטלקי). ב- 18 באוקטובר הועברו מעפילי "אלברטינה" ל"ברכה פולד", שהמשיכה בדרכה לנהרייה, כשעליה 806 מעפילים. הצוות הזר, ועימו עובד שדה, חזר עם "אלברטינה" לאיטליה. במנועה של "ברכה פולד", שעשתה את דרכה בים סוער, התגלו תקלות רבות ומסעה התארך מעבר למתוכנן - שלושה עשר במקום שמונה ימים. ב- 20 באוקטובר גילו הבריטים את האונייה. עקב חשש שאם לא יינתן לצוות ההשתלטות הבריטי לעלות לאונייה, הם עלולים לחסום את דרכה ולהפנותה ישירות לקפריסין, הורה מטה 'המוסד' למפקד האונייה לוותר על ההתנגדות ללכידה ולציית להוראות הבריטים, בתנאי שיבטיחו להובילם לארץ - וכן הורה לו לחבל במנועי האונייה עם כניסתה למים הטריטוריאלים של ארץ-ישראל.
הבריטים גררו את "ברכה פולד" לנמל חיפה ב- 22 באוקטובר. ניסיונם לשכנע את המעפילים לעבור ללא התנגדות לאוניות הגירוש נענה בשלילה.
המלווים אירגנו את המעפילים להתנגדות פסיבית. הם הורו להם לרדת למחסנים שמתחת לסיפון וסילקו את הסולמות מפתח היציאה שלהם במטרה להכביד על החיילים בהוצאת האנשים. הבריטים גילו החלטיות רבה והעלו את המעפילים, תוך שימוש בכוח, לרציף, ומשם לאוניות הגירוש "אושן ויגור" ו"אמפייר הייווד". שלום דוליצקי וחיים גולדיס התערבו בקרב המעפילים ויצאו עימם לקפריסין. מנחם כהן הסתתר ב"סליק" באונייה וחולץ מאוחר יותר. המעפילים הועברו למחנה קאראולוס בקפריסין.