אוניית המעפילים "התקווה"

שמה של אוניית המעפילים "התקווה" (כשם ההימנון הציוני) ניתן לה כשעה לאחר יציאתה מאיטליה. תחילה נקראה האונייה "לורד בלפור" על שם, האיש שהעניק את שמו ל'הצהרת בלפור', המכירה בזכותם של היהודים להקים 'בית לאומי' בארץ-ישראל. זמן קצר לאחר יציאתה, שונה שמה בהוראת 'מטה המוסד לעליה ב'' ל"התקווה"). הספינה הוכנה לקראת יציאתה לארץ בנמלי ליסבון בפורטוגל ופורטו ונרה באיטליה, בידי יהושע רבינוביץ' (בהרב) ואברהם זכאי. בעבר שימשה כשוברת קרח קנדית. במלחמת העולם השנייה שימשה כמלווה שיירות באוקיינוס האטלנטי, ולאחריה ועסקה בהובלת בננות. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם ישראל רוזנבאום (רותם). ה'גדעוני' היה נחום מונדרר (מנור). מלווים נוספים היו איש הפלי"ם אלכס שור, וכן מאיר פליק.
"התקווה" הפליגה ב- 8 במאי 1947 מבוקה דה-מגרה באיטליה, כשעליה 1,414 מעפילים. ב- 16 במאי גילה אותה מטוס סיור בריטי, וכעבור זמן מה החלה משחתת ללוותה. למחרת הצטרפו חמש משחתות נוספות, והן השתלטו על "התקווה" בהתקפת בזק, תוך הפעלת גז מדמיע, בהיותה במרחק קילומטרים אחדים צפונית לראש הנקרה. התנגדות המעפילים הייתה פחותה בהשוואה לאניות מעפילים אחרות. הם הועברו באותו לילה לארבע אניות גירוש שלקחו אותם לקפריסין. המלווים הסתתרו באונייה וחולצו ממנה כעבור שעות אחדות.