אוניות המעפילים המלוות
במחצית 1946 גובשו בפלמ"ח ובהסכמת 'המוסד לעליה ב'' דרכי פעולה שונות במטרה להפחית את מספר האוניות והצוותים הנתפסים. שיטת 'האוניות המלוות' הייתה אחת מדרכי הפעולה האלה.
החרמת אוניות המעפילים שנלכדו בידי הבריטים הסבה נזקים כספיים חמורים לתנועת ההעפלה, והחשש הסביר שצוות הימאים הזר ייאסר, צמצמה את מידת ההיענות של ימאים נוספים לקבל עליהם מלאכה זו. במחצית 1946 גובשו בפלמ"ח ובהסכמת 'המוסד לעליה ב'' דרכי פעולה שונות במטרה להפחית את מספר האוניות והצוותים הנתפסים. שיטת 'האוניות המלוות' הייתה אחת מדרכי הפעולה האלה. על פי שיטה זו הסתכנו פחות אוניות בלכידה ליד חופי הארץ, מבלי שיקטן מספר המעפילים.
נקבע כי בהפלגות אחדות תיפגשנה שתי אוניות מעפילים במרחק של יום הפלגה מהארץ. המעפילים ירוכזו באחת האוניות והצוות הזר שלה יוחלף בצוות ארצישראלי אשר ימשיך את ההפלגה אל חופי הארץ. אמצעי זה נבחר - למרות הצפיפות הגדולה (ותוך הקפדה על יציבותה האונייה) - כדי לאפשר שימוש חוזר באונייה המתפנית, והמשך השתתפותם של מרבית אנשי הצוות הזר. וכן - כראייה למאמצים שמקדישים מארגני ההעפלה כדי למנוע את נפילת הצוות הזר בידי הבריטים - ראייה העשויה להשפיע על ימאים נוספים.
השיטה יושמה לראשונה באוניית המעפילים "חביבה רייק", שנעזרה באונייה המלווה "רפי" ביוני 1946. "רפי" ליוותה גם את אוניית המעפילים "הנרייטה סאלד" באוגוסט 1946. האונייה המלווה "אלברטינה" העבירה מעפילים בלב ים לאוניות המעפילים "פלמ"ח" (בספטמבר 1946), "ברכה פולד" (באוקטובר 1946), "שבתאי לוז'ינסקי" (במרס 1947) ו"שאר ישוב" (באפריל 1947). בנובמבר 1947 הייתה אמורה "אלברטינה" להעביר מעפילים לאונייה "קדימה", אולם עקב קשיי תקשורת לא נוצר מגע ביניהן, ו"אלברטינה" הגיעה ארצה לאחר שפרצה את המצור הבריטי תחת השם "עליה". האונייה המלווה "אבא ברדיצ'ב" העבירה מעפילים לאונייה "כנסת ישראל" לאחר שנקלעה לסערה והתרסקה בנובמבר 1946.
מפגשים אחדים של אוניות מעפילים עם אוניות מלוות לא יצאו אל הפועל בגלל תקלות כגון: מזג אוויר סוער, קשר אלחוטי לקוי ומספר המעפילים המותר. "הברק" הייתה אמורה ללוות את "חיים ארלוזורוב" בראשית 1947, "תיאודור הרצל" הייתה אמורה לקלוט את מעפילי "שאר ישוב" באפריל 1947, "י"ד חללי גשר א-זיו" הייתה אמורה לקלוט את מעפילי "שיבת ציון" ביולי 1947, "מדינת היהודים" הייתה אמורה לקלוט את מעפילי "גאולה" בספטמבר 1947. במקרים האלה (פרט ל"הברק") הגיעו בסופו של דבר שתי האוניות ארצה.
נקבע כי בהפלגות אחדות תיפגשנה שתי אוניות מעפילים במרחק של יום הפלגה מהארץ. המעפילים ירוכזו באחת האוניות והצוות הזר שלה יוחלף בצוות ארצישראלי אשר ימשיך את ההפלגה אל חופי הארץ. אמצעי זה נבחר - למרות הצפיפות הגדולה (ותוך הקפדה על יציבותה האונייה) - כדי לאפשר שימוש חוזר באונייה המתפנית, והמשך השתתפותם של מרבית אנשי הצוות הזר. וכן - כראייה למאמצים שמקדישים מארגני ההעפלה כדי למנוע את נפילת הצוות הזר בידי הבריטים - ראייה העשויה להשפיע על ימאים נוספים.
השיטה יושמה לראשונה באוניית המעפילים "חביבה רייק", שנעזרה באונייה המלווה "רפי" ביוני 1946. "רפי" ליוותה גם את אוניית המעפילים "הנרייטה סאלד" באוגוסט 1946. האונייה המלווה "אלברטינה" העבירה מעפילים בלב ים לאוניות המעפילים "פלמ"ח" (בספטמבר 1946), "ברכה פולד" (באוקטובר 1946), "שבתאי לוז'ינסקי" (במרס 1947) ו"שאר ישוב" (באפריל 1947). בנובמבר 1947 הייתה אמורה "אלברטינה" להעביר מעפילים לאונייה "קדימה", אולם עקב קשיי תקשורת לא נוצר מגע ביניהן, ו"אלברטינה" הגיעה ארצה לאחר שפרצה את המצור הבריטי תחת השם "עליה". האונייה המלווה "אבא ברדיצ'ב" העבירה מעפילים לאונייה "כנסת ישראל" לאחר שנקלעה לסערה והתרסקה בנובמבר 1946.
מפגשים אחדים של אוניות מעפילים עם אוניות מלוות לא יצאו אל הפועל בגלל תקלות כגון: מזג אוויר סוער, קשר אלחוטי לקוי ומספר המעפילים המותר. "הברק" הייתה אמורה ללוות את "חיים ארלוזורוב" בראשית 1947, "תיאודור הרצל" הייתה אמורה לקלוט את מעפילי "שאר ישוב" באפריל 1947, "י"ד חללי גשר א-זיו" הייתה אמורה לקלוט את מעפילי "שיבת ציון" ביולי 1947, "מדינת היהודים" הייתה אמורה לקלוט את מעפילי "גאולה" בספטמבר 1947. במקרים האלה (פרט ל"הברק") הגיעו בסופו של דבר שתי האוניות ארצה.