הקרב
ההכנות להפלגת "אקסודוס" נמשכו חודשים רבים ובמהלכן ניסו הבריטים פעמים אחדות לחבל בהן.
ההכנות להפלגת "אקסודוס" נמשכו חודשים רבים ובמהלכן ניסו הבריטים פעמים אחדות לחבל בהן. עם צאתה של אוניית המעפילים מנמל סט בצרפת ב- 11 ביולי 1947, חג מעליה מטוס סיור בריטי ובסמוך לנמל המתינה לה המשחתת הראשונה. ככל שקרבה "אקסודוס" לחופי הארץ הצטרפו למעקב אוניות מלחמה נוספות, ובקרב עצמו נטלו חלק שמונה כלי שייט בריטים. בנסיבות אלה, תיכננו במטה 'המוסד לעליה ב' בתיאום עם מפקדי אוניית המעפילים לנסות לפרוץ את המצור בגלוי.
ל"אקסודוס" היו יתרונות אחדים בהפעלת התנגדות: גובהה הכביד על עליית חיילים אל סיפונה מסיפוני המשחתות, חוזקה הגביר את עמידותה בפני נגיחות, מהירותה וכושר תאוצתה העניקו לה סיכוי לחמוק מהמשחתות, והשוקע הקטן איפשר התקרבות לחוף והיתקעות בשרטון מחוץ להישג ידן.
"אקסודוס" הייתה אמורה להגיע לארץ-ישראל מכיוון מצרים ולהוריד את המעפילים בחוף תל-אביב.
ההיערכות לקראת ההיתקלות בבריטים כללה הכנת צינורות לפליטת קיטור והתזת שמן; ביצור חדרי המכונות, הדוודים, ההיגוי, הקשר והסיפונים ברשתות, בגדרות תיל ובמכשולים שונים; ריכוז ערימות תחמושת ברחבי האונייה - קופסאות שימורים, בקבוקים, תפוחי-אדמה, מוטות ברזל, יתדות, ברגים ומסמרים; מאות המעפילים שנבחרו להשתתף בעימות (מרביתם צעירים בגילאי 18-16) חולקו לגזרות וצויידו במקלות, במשוטים ובגרזנים.
בעוד "אקסודוס" עושה את דרכה בים, שהתה בארץ ועדת החקירה של האו"ם - ועדת אונסקו"פ - כשלב סופי לגיבוש המלצותיה לפתרון שאלת ארץ-ישראל. ב"אקסודוס" היה משדר רדיו חזק. ה'גדעוני', עזריאל עינב, הציע לנצלו כדי לשדר מן האונייה ליישוב היהודי. ההצעה אושרה בידי מטה 'המוסד', שקבע את תוכן השידור. ב- 17 ביולי שידרה האונייה באמצעות 'קול ישראל', התחנה המחתרתית של 'תנועת המרי העברי'. בשידור תוארו קורותיהם של המעפילים ונחישותם לעלות ארצה, וכן שולבה בו קריאה לחברי ועדת אונסקו"פ לגבות עדות חיה ממעפילי "אקסודוס" לפני צאתם מהארץ. השידור מן האונייה עורר התרגשות רבה ביישוב.
הבריטים נהגו ליירט וללכוד את אוניות המעפילים שהתגלו בעודן בלב ים רק בהתקרבן לתחום המים הטריטוריאליים. מאחר שהם היו מודעים לתכונותיה הייחודיות של "אקסודוס", החליטו הפעם הבריטים לבצע את התקיפה בעוד האונייה במרחק רב יחסית מהחוף, כדי למנוע ממנה לנסות להתפרץ לעברו. התקיפה החלה בשעה 02:30 לפנות בוקר ב- 18 ביולי. באותה עת נמצאה "אקסודוס" במרחק כ- 20 מייל מחוף עזה.
הקרב ארך כשלוש שעות. במהלכו נגחו המשחתות שוב ושוב באוניית המעפילים, השליכו לעברה מאות פצצות עשן ורימוני גז מדמיע והצליחו להעלות אליה כ- 50 חיילים. הבריטים כבשו את תא ההגה, אך השליטה באונייה נותרה בידי המעפילים, מאחר שרב-החובל, אהרונוביץ, נהג את "אקסודוס" בעזרת הגה חלופי שהותקן בירכתיה. החיילים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש, ובתגובה פתח חלק מהם באש מנשק חם. מים החלו חודרים לאונייה כתוצאה מהנגיחות העזות של המשחתות ואדי הגז המדמיע והעשן הצורב גרמו לפאניקה ולהיסטריה בקרב חלק מן המעפילים שלא נטלו חלק פעיל בקרב. קבוצות החיילים שהצליחו לעלות ל"אקסודוס" נותרו מבודדות, חלקן שבויות או נצורות בידי המעפילים. הבריטים התקשו להעביר לאונייה חיילים נוספים ולאחת המשחתות נגרם נזק של ממש לאחר שהושלכה עליה רפסודה.
ככל שנמשך הקרב, גברה עייפותם של המעפילים הנאבקים ומספר הנפגעים בקרבם גדל והלך. הרופא, ד"ר יהושע כהן, שנשא בעיקר נטל הטיפול בנפגעים, הודיע למפקד האונייה, יוסי המבורגר (הראל), שסכנת חיים נשקפת לכמה מהנפגעים אם לא יינתן להם עירוי דם בתוך זמן קצר. לאור המצב, הורה המבורגר להפסיק את הקרב ותיאם עם הקצינים הבריטים שעלו ל"אקסודוס" במהלך העימות את הגשת הסיוע הרפואי. ידיהם של הצוותים הרפואיים הבריטים היו מלאות עבודה. בתום הקרב נמנו בקרב נוסעי "אקסודוס" כמאתיים פצועים (רובם צעירים בגילאי 18-16, שהשתתפו בהתנגשויות) ושלושה הרוגים:
צבי יעקובוביץ', מעפיל בן 15; מרדכי בוימשטיין, מעפיל בן 23; ויליאם (ביל) ברנשטיין, בן 28, מהצוות היהודי-אמריקאי של האונייה.
הואיל ובאונייה לא היו תנאים לטפל בפצועים, ומאחר שהעברתם למשחתות הייתה עלולה לדעת הרופאים הבריטים לסכן חיי אחדים מהם, החליט המבורגר להפליג במהירות לחיפה. "אקסודוס" נכנסה בשעות אחר הצהריים לנמל חיפה. תשישות המעפילים אילצה את המלווים לוותר על אירגון התנגדות בעת ההורדה והמעבר לאוניות הגירוש.
יושב-הראש של ועדת אונסקו"פ, אמיל סנדסטרום (שבדי), וחבר הועדה, ולאדימיר סימיץ (יוגוסלבי), נענו לקריאת המעפילים שהובאה לידיעתם באמצעות משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וצפו באוניית המעפילים בכניסתה לנמל. האירוע השאיר עליהם רושם רב ועורר הערכה עמוקה ליכולתו המבצעית של היישוב.
הקרב שהתרחש ב"אקסודוס", המספר הרב של הנפגעים במהלכו והנזקים שנגרמו לאונייה עשו את כניסת אלפי המעפילים לנמל חיפה, בנוכחות חברי ועדת אונסקו"פ, לאקט בעל חשיבות תעמולתית ומדינית במערכה להקמת מדינת ישראל.
ב19- ביולי יצאה מנמל חיפה לדרכה שיירת אוניות הגירוש, שכללה את "אמפייר רייוול", "אושן וויגור" ו"רנימיד פרק". באותה שעה טרם נודע ביישוב - וגם המעפילים לא ידעו - שהפעם פני השיירה אינם למחנות המעצר בקפריסין אלא חזרה לאירופה. בתגובה ללכידת "אקסודוס" וגירוש מעפיליה מן הארץ (אך ללא קשר ליעד הגירוש), אושר לפלמ"ח לחרוג ממדיניות ההבלגה ולבצע שתי פעולות תגמול צמודות לנושא ההעפלה. בליל ה- 21-20 ביולי, תקפו יחידות מהגדוד הראשון את מיתקני 'הרדאר הגדול' ו'הרדאר הקטן' באזור חיפה.
ל"אקסודוס" היו יתרונות אחדים בהפעלת התנגדות: גובהה הכביד על עליית חיילים אל סיפונה מסיפוני המשחתות, חוזקה הגביר את עמידותה בפני נגיחות, מהירותה וכושר תאוצתה העניקו לה סיכוי לחמוק מהמשחתות, והשוקע הקטן איפשר התקרבות לחוף והיתקעות בשרטון מחוץ להישג ידן.
"אקסודוס" הייתה אמורה להגיע לארץ-ישראל מכיוון מצרים ולהוריד את המעפילים בחוף תל-אביב.
ההיערכות לקראת ההיתקלות בבריטים כללה הכנת צינורות לפליטת קיטור והתזת שמן; ביצור חדרי המכונות, הדוודים, ההיגוי, הקשר והסיפונים ברשתות, בגדרות תיל ובמכשולים שונים; ריכוז ערימות תחמושת ברחבי האונייה - קופסאות שימורים, בקבוקים, תפוחי-אדמה, מוטות ברזל, יתדות, ברגים ומסמרים; מאות המעפילים שנבחרו להשתתף בעימות (מרביתם צעירים בגילאי 18-16) חולקו לגזרות וצויידו במקלות, במשוטים ובגרזנים.
בעוד "אקסודוס" עושה את דרכה בים, שהתה בארץ ועדת החקירה של האו"ם - ועדת אונסקו"פ - כשלב סופי לגיבוש המלצותיה לפתרון שאלת ארץ-ישראל. ב"אקסודוס" היה משדר רדיו חזק. ה'גדעוני', עזריאל עינב, הציע לנצלו כדי לשדר מן האונייה ליישוב היהודי. ההצעה אושרה בידי מטה 'המוסד', שקבע את תוכן השידור. ב- 17 ביולי שידרה האונייה באמצעות 'קול ישראל', התחנה המחתרתית של 'תנועת המרי העברי'. בשידור תוארו קורותיהם של המעפילים ונחישותם לעלות ארצה, וכן שולבה בו קריאה לחברי ועדת אונסקו"פ לגבות עדות חיה ממעפילי "אקסודוס" לפני צאתם מהארץ. השידור מן האונייה עורר התרגשות רבה ביישוב.
הבריטים נהגו ליירט וללכוד את אוניות המעפילים שהתגלו בעודן בלב ים רק בהתקרבן לתחום המים הטריטוריאליים. מאחר שהם היו מודעים לתכונותיה הייחודיות של "אקסודוס", החליטו הפעם הבריטים לבצע את התקיפה בעוד האונייה במרחק רב יחסית מהחוף, כדי למנוע ממנה לנסות להתפרץ לעברו. התקיפה החלה בשעה 02:30 לפנות בוקר ב- 18 ביולי. באותה עת נמצאה "אקסודוס" במרחק כ- 20 מייל מחוף עזה.
הקרב ארך כשלוש שעות. במהלכו נגחו המשחתות שוב ושוב באוניית המעפילים, השליכו לעברה מאות פצצות עשן ורימוני גז מדמיע והצליחו להעלות אליה כ- 50 חיילים. הבריטים כבשו את תא ההגה, אך השליטה באונייה נותרה בידי המעפילים, מאחר שרב-החובל, אהרונוביץ, נהג את "אקסודוס" בעזרת הגה חלופי שהותקן בירכתיה. החיילים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש, ובתגובה פתח חלק מהם באש מנשק חם. מים החלו חודרים לאונייה כתוצאה מהנגיחות העזות של המשחתות ואדי הגז המדמיע והעשן הצורב גרמו לפאניקה ולהיסטריה בקרב חלק מן המעפילים שלא נטלו חלק פעיל בקרב. קבוצות החיילים שהצליחו לעלות ל"אקסודוס" נותרו מבודדות, חלקן שבויות או נצורות בידי המעפילים. הבריטים התקשו להעביר לאונייה חיילים נוספים ולאחת המשחתות נגרם נזק של ממש לאחר שהושלכה עליה רפסודה.
ככל שנמשך הקרב, גברה עייפותם של המעפילים הנאבקים ומספר הנפגעים בקרבם גדל והלך. הרופא, ד"ר יהושע כהן, שנשא בעיקר נטל הטיפול בנפגעים, הודיע למפקד האונייה, יוסי המבורגר (הראל), שסכנת חיים נשקפת לכמה מהנפגעים אם לא יינתן להם עירוי דם בתוך זמן קצר. לאור המצב, הורה המבורגר להפסיק את הקרב ותיאם עם הקצינים הבריטים שעלו ל"אקסודוס" במהלך העימות את הגשת הסיוע הרפואי. ידיהם של הצוותים הרפואיים הבריטים היו מלאות עבודה. בתום הקרב נמנו בקרב נוסעי "אקסודוס" כמאתיים פצועים (רובם צעירים בגילאי 18-16, שהשתתפו בהתנגשויות) ושלושה הרוגים:
צבי יעקובוביץ', מעפיל בן 15; מרדכי בוימשטיין, מעפיל בן 23; ויליאם (ביל) ברנשטיין, בן 28, מהצוות היהודי-אמריקאי של האונייה.
הואיל ובאונייה לא היו תנאים לטפל בפצועים, ומאחר שהעברתם למשחתות הייתה עלולה לדעת הרופאים הבריטים לסכן חיי אחדים מהם, החליט המבורגר להפליג במהירות לחיפה. "אקסודוס" נכנסה בשעות אחר הצהריים לנמל חיפה. תשישות המעפילים אילצה את המלווים לוותר על אירגון התנגדות בעת ההורדה והמעבר לאוניות הגירוש.
יושב-הראש של ועדת אונסקו"פ, אמיל סנדסטרום (שבדי), וחבר הועדה, ולאדימיר סימיץ (יוגוסלבי), נענו לקריאת המעפילים שהובאה לידיעתם באמצעות משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וצפו באוניית המעפילים בכניסתה לנמל. האירוע השאיר עליהם רושם רב ועורר הערכה עמוקה ליכולתו המבצעית של היישוב.
הקרב שהתרחש ב"אקסודוס", המספר הרב של הנפגעים במהלכו והנזקים שנגרמו לאונייה עשו את כניסת אלפי המעפילים לנמל חיפה, בנוכחות חברי ועדת אונסקו"פ, לאקט בעל חשיבות תעמולתית ומדינית במערכה להקמת מדינת ישראל.
ב19- ביולי יצאה מנמל חיפה לדרכה שיירת אוניות הגירוש, שכללה את "אמפייר רייוול", "אושן וויגור" ו"רנימיד פרק". באותה שעה טרם נודע ביישוב - וגם המעפילים לא ידעו - שהפעם פני השיירה אינם למחנות המעצר בקפריסין אלא חזרה לאירופה. בתגובה ללכידת "אקסודוס" וגירוש מעפיליה מן הארץ (אך ללא קשר ליעד הגירוש), אושר לפלמ"ח לחרוג ממדיניות ההבלגה ולבצע שתי פעולות תגמול צמודות לנושא ההעפלה. בליל ה- 21-20 ביולי, תקפו יחידות מהגדוד הראשון את מיתקני 'הרדאר הגדול' ו'הרדאר הקטן' באזור חיפה.